מרים בניון גולן_
שירה, מזל שיש לי אותך: ריאיון עם המשוררת מרים בניון גולן
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
22.5.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"במשך תקופה ארוכה היה לי מנגנון הרסני מאוד של מחיקה. מאחר שלא יצא עוד ספר, ולא התחייבתי עד הסוף, נוצרה דינמיקה שבה אני עורכת קובץ של שירים, ואז מתחילים ספקות, ואני מתחילה למחוק – ממש למחוק שירים מהמחשב"
"אני אימא טוטלית מאוד ומחויבת לילדים, בצורה שלעיניים חיצוניות אולי תיראה מוגזמת, והבנתי שעם כל המסירות שלי אליהם, אם לא אעשה דברים בשבילי ואעמיד מודל של עשייה ושל נבדלות, אני נכשלת"
"מישהו אמר שהשירה היא דבר שכופה את עצמו. ובאמת הדימויים עולים תוך כדי היומיום. את השיר 'קולך' כתבתי באמצע שטיפת הבית. יש שירים שנולדים בבת אחת מתחילתם ועד סופם, ויש שירים שהם יותר מלאכה"
"אף על פי שההורים שלי נולדו בארץ, הם שייכים לדור שמתכחש לעבר, שרוצה לדבר רק עברית ומתרחק מהמסורת. הדור שלי, לעומתו, עשה את הסינתזה". זה לקח שנים ארוכות, אבל בימים אלה המשוררת מרים בניון גולן, אשתו של עמיר בניון (שגם הלחין חלק משיריה), מוציאה ספר ביכורים

אֵיךְ אֵדַע שֶׁזּוֹ הַדֶּרֶךְ, עוֹד עוֹצֶמֶת עֵינַי בְּכָל צֹמֶת

שֶׁלֹּא יִנָּגֵף לִבִּי מֵאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַחֲרָטָה,

גַּם אִם אֵין בִּי דַּבָר לֹא יָקוּם לִי צַעַר

מִלְּבַדָּהּ, מַסְוָה פָּנֶיהָ מַחְשִׁיכָה חֲדָרֵַי

אֲנִי מַעְתִּיקָה מְקוֹמִי

לֹא אֶשְׁכַּח לְסַמֵּן בְּפֵרוּרֵי גַּעְגּוּעַ

וַאֲשַׁנֵּן מוֹצָאֶיהָ, כָּךְ אוּכַל לָשׁוּב לְהַבְקִיעָהּ

מִן הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה. וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁהִיא שׁוֹאֶבֶת אוֹתִי אֶל תּוֹכָהּ

וְאֵין לִי אֶלָּא זִכְרוֹן הַמּוּסִיקָה

אֵיךְ אֵדַע שֶׁזּוֹ הַדֶּרֶךְ, עוֹד לוֹבֶשֶׁת בְּאוֹתוֹ הַבָּשָׂר

וּפוֹשֶׁטֶת יֹפִי וְאֵין לוֹ אֶלָּא זִכְרוֹן עַצְמוֹ

וְהַלֵּב הַזֶּה מִבַּזֶּלֶת, שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה

 

כך כותבת מרים בניון גולן באחד משיריה, ואכן, ספר הביכורים שלה, ״ללה מרי״, הוא כולו חיפוש דרך – חציבה בתוך בזלת המילים מתוך ניסיון כן וחריף למצוא מקום בשפה ובעולם. היא עושה בספרהּ את כל הפעולות המופיעות בשיר הקצר הזה – עוצמת עין, מסווה פניה, מעתיקה מקומה, מסמנת, משננת, שואבת, לובשת ופושטת.

 

לספר שלושה שערים, ובכל אחד מהם חוזרות ומופיעות אותן הדמויות – סבה וסבתה (שלהם הספר מוקדש), אמה ואביה, היא-עצמה, האהוב-החתן. כל העת היא מחליפה בין נקודות המבט, הזמנים וההתבוננויות על הדמויות הללו ויוצרת ״קטעי זיכרון כמעט חלומיים״, כפי שהיא כותבת באתר הספר. והיא מוסיפה: "אינני יודעת מה שלי ומה לקחתי מאחרים״.

 

ובכל זאת, השירים משרטטים עמוד שדרה זקוף וחד. בשיחה עמה ניכר אותו החיפוש שאינו מתפשר על המילים ומייחס להן כוח עמוק. בניון גולן יודעת חוסר התפשרות מהי: במשך שנים היא מחקה, השמידה ממש, שירים רבים פרי עטה. אלו המובאים שחור על גבי לבן בספר זה שרדו את הספקות ואת המחיקות.                      

 

"התחלתי לכתוב בתיכון", היא מספרת, "בצבא כתבתי המון ואחר כך, באוניברסיטה, העזתי לראשונה להוציא את זה החוצה, להראות לאנשים. זכיתי בפרס הרי הרשון בגיל 20, ממש כשנכנסתי לאוניברסיטה, ונבהלתי, כי בראייה שלי, אלו היו שירי בוסר. הרגשתי שזה מהר מדי, וזה קצת שבלל אותי לתקופה מסוימת. מטרת הפרס היא לממן ספר, וכשקראתי את השירים, אמרתי לעצמי שאני לא יודעת אם זה ה'כוכבים בחוץ' שלי. עוד לא הבנתי שיש צורך בהתפתחות, שזה בסדר להוציא ספר ביכורים שהוא בוסר. אז לקח זמן עד שפרסמתי שירים, רק ארבע או חמש שנים אחר כך״.

 

 

הספר כולל שירים גם מהתקופה ההיא, מתחילת הכתיבה?

"יש בספר שירים מלפני עשר שנים, אבל לא הרבה. היתר הם שירים שכתבתי מאז. במשך תקופה ארוכה היה לי מנגנון הרסני מאוד של מחיקה. מאחר שלא יצא עוד ספר ולא התחייבתי עד הסוף, פיתחתי מנגנון ביקורת עצמית מחמיר מאוד. נוצרה דינמיקה שבה אני עורכת קובץ של שירים, ואז מתחילים ספקות ואני מתחילה למחוק – ממש למחוק שירים מהמחשב. אין לי גם זכר מהם. זו סלקציה אכזרית מאוד; השמדתי המון שירים״.

 

יש לך היום חרטות על התהליך הזה?

״בהחלט. זה תהליך שהוא לא בריא ולא נכון. בדיעבד, אני מבינה שיש בעיה כשיצירה לא מקבלת ביטוי חיצוני, לא יוצאת החוצה ומנהלת דיאלוג עם ביקורת חיצונית לעצמי. הפרספקטיבה מתעוותת, אין שום בקרה. אני יכולה לשפוט את עצמי לנצח לחומרה בלי שום גורם מאזן. זה מה שקרה כל השנים האלה, ואם באמת הייתי יוצאת החוצה עם יותר התחייבות וביטחון, אולי זה היה מפרה. גם אם יציאה כזאת היתה גוררת התמודדויות כאובות או שירים שהייתי מתכווצת במבוכה כשהייתי קוראת אותם מודפסים, עדיין התהליך עצמו היה מביא למקומות טובים, פותח ומאפשר כניסה של השפעות מבחוץ; מאפשר לי לבדוק את גבולות היצירה שלי בצורה פורה ובונה הרבה יותר".

 

ותודה לילדיי שהביאוני עד הלום

 

מה שלדברי מרים בניון גולן גרם לה להפסיק למחוק ולתת למה שכתוב לעמוד ולצאת החוצה, היה תהליך ארוך שנבע, ברובו, מסיבות אישיות. "נולדה לי בת, והרגשתי שאני צריכה לתפקד כמודל", היא מספרת, "אני אימא טוטלית ומחויבת לילדים מאוד, בצורה שלעיניים חיצוניות אולי תיראה מוגזמת. הבנתי שעם כל המסירות שלי אליהם, אם לא אעשה דברים בשבילי ואעמיד מודל של עשייה ושל נבדלות, אני נכשלת. זה היה טריגר מרכזי.

 

"וכך התחלתי את התהליך עם הספר, שהיה ארוך מאוד. זה היה היריון קשה, אם תסלחי לי על הדימוי השחוק. המון דברים קרו תוך כדי התהליך, גם מבחינת האנשים שמופיעים בספר. הכול היה קשה ובייסורים, עם מניעות בשפע״.

 

שיריה של בניון גולן פגשו את העולם בסופו של דבר לא רק באמצעותה של המילה הכתובה או המודפסת, אלא גם כאשר כמה מהם הולחנו בידי בן זוגה, הזמר עמיר בניון. איך הרגשת כששמעת את השירים המולחנים, אני שואלת, האם הם מקבלים כך חיים חדשים? "הרבה פעמים אני שומעת קודם את הסקיצות, ורק אז את העיבוד של השירים", היא משיבה, "אני יכולה לומר שכמעט תמיד, בנקודה מסוימת בתהליך, השיר כבר לא שלי; הוא יוצא מרשותי. זה לא שאני מרגישה ששרים אותי. השיר נהיה בריאה חדשה".

 

בניון_מנדי הכטמן
בן הזוג, עמיר בניון. הלחין כמה מהשירים (צילום: מנדי הכטמן)

 

איפה ומתי את כותבת? האם מתוך חיי היומיום או בזמן נפרד ותחום?

"לצערי, אין לי את הזמן התחום הזה. כשאני כבר יושבת מול המחשב, זה בחצות הליל, אבל זה לא מה שקורה רוב הזמן. מישהו אמר שהשירה היא דבר שכופה את עצמו, ובאמת, הדימויים עולים תוך כדי היומיום. את השיר 'קולך' כתבתי באמצע שטיפת הבית. אני זוכרת את עצמי עם הסחבה ביד אחת, והיד האחרת על המקלדת. יש שירים שנולדים בבת אחת מתחילתם ועד סופם, ויש שירים שהם יותר מלאכה״.

 

קריאה נוספת: עמיר בניון חושף את האדם שמאחורי הפרסונה 

 

השירה חייבת לכלול ממד רחב

 

שׁוּב קָפַץ הַחַשְׁמַל

אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּחֹשֶׁךְ

נִסְמֶכֶת עַל סוֹלְלָה בַּנַּיָּד

שֶׁעָלָה הַרְבֵּה כְּדֵי שֶׁאֶלְמַד

מַשֶּׁהוּ פְּרַקְטִי לַעֲשׂוֹת לְמִחְיָתִי

שׁוּב מֵעָלֵי הַמַּסּוֹק צוֹעֵק בַּאֲלֻמָּה

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי וַאֲנִי הֲרֵי עֵרָה

וּבְאַמְתַּחְתִּי מִתְקַן כְּבִיסָה

כּוֹרֵעַ וְכֵלִים בַּכִּיּוֹר

 

בקטע הזה ניכרים שני הקטבים: היומיום (הכביסה, הכלים) אבל גם המלאכה (המסוק הצועק); בתוך הצורה הקצרה, הנדמית פשוטה ומיידית, נרקמים השפה ועולם הדימויים הספציפיים של בניון גולן. בשיר אחר היא שוב שוזרת את שני הקטבים האלו יחד – שם, המוות ועוגת התפוחים אינם דברים נפרדים. אותו שיר ארוך, כמעט אפי, על קורות חייו ומותו של אביו של אביה, נפתח כך:

 

שׁוֹלְחִים אוֹתוֹ לָמוּת בְּבֵית הַחוֹלִים הַצָּרְפָתִי

אָמַר אַבָּא. אַחַר כָּךְ חָצָה אֶת הָעִיר בְּעִקְבוֹת הָאַמְבּוּלַנְס

כְּמוֹ בַּחֲזָרָה גֶּנֶרָלִית. בַּבֹּקֶר אִשְׁתּוֹ הִתְקַשְּׁרָה. הוּא מְבַקֵּשׁ

עוּגַת תַּפּוּחִים מֵהַמַּאֲפִיָּה בִּגְּאֻלָּה. גַּם אָבִי אוֹהֵב עוּגַת תַּפּוּחִים,

הֵבַנְתִּי. הוּא יוֹצֵא בְּרֶגֶל לָרְחוֹבוֹת חוֹזֵר אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁבָּרַח מִפָּנָיו בַּקַּיִץ

לְאַחַר שֶׁמָּכַר אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד בְּעַד לִירָה אַחַת. הַלִּירָה אָבְדָה וְתִפְאֶרֶת

יְדֵי הָאָמָּן שֶׁהָיָה לְצַבָּע, נוֹתְרָה. דִּירַת חֶדֶר בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעָה בָּנִים

יְשׁוּבִים מִתְבּוֹנְנִים בַּאֲבִיהֶם מְפָרֵק דְּבַר מָה, וּמַרְכִּיב. הוּא מְבַקֵּשׁ אֶת

מִרְיָם, הוֹדִיעָה, כָּל הַזְּמַן מְבַקֵּשׁ.

 

בואי נדבר ברשותך על מי שמופיעים בשירים. שירה אישית וביוגרפית תופסת מקום עצום ביצירה הישראלית בשנים האחרונות. ובכל זאת, בקריאה של השירים שלך נדמה לי שאינם נופלים למלכודות ולתבניות המוכרות של שירה כזאת. התחושה היא שזה בשל המעבר בין הגופים – השירים כתובים לסירוגין בגוף ראשון, שני ושלישי. כיצד את בוחרת באיזה גוף לכתוב? האם לפעמים הגוף השני הוא גם שיחה שלך עם עצמך, או שהוא תמיד מעוגן ב״אחרת״ שאליה את מדברת?

"זה משתנה ולא מודע. מה שעקבי בכתיבה הוא הצורך שלי שהשירה תפעיל משהו בעולם. מבחינת המשיכה שלי לדברים שאני אוהבת לקרוא, ליצירה שהשפיעה עליי, העיסוק הפרטי והאישי תמיד חייב לכלול גם ממד רחב, אחרת זה פחות מעניין.

 

"זה התחיל בשנות ה-20 לחיי, בגיל שבהם האדם מתעצב, כשהרגשתי פיצול גדול בין הכתיבה שלי והעיסוק הספרותי והאינטלקטואלי ובין הממד הפרטי, המשפחתי. אני חושבת שהפיצול הזה מאפיין את בני הדור שלי, שהיו הראשונים לפרוץ את גבולות המסורתיות המשפחתית ולהגיע למקום של האקדמיה, שלא היה קיים בדור ההורים. נוצרו פער תרבותי וכפילות: מצד אחד, יש את 'אני הכותבת', של הלימודים, של העיסוק בספרות וברוח. מצד שני, יש את 'אני של המשפחה', של הבית, של סבתא. במשך הרבה שנים לא הצלחתי לעשות את החיבור. הכתיבה נעשית בשאיפה שתהיה זהות; שהכתיבה תשפיע ותפעל בעולם, עם יניקה מהפרטי בצורה שלא תיצור דיסוננס.

 

 

"התהליך לקח זמן גם לאור תהליכים שעברנו כחברה, בני הדור השלישי. אף על פי שההורים שלי נולדו בארץ, הם שייכים לדור שמתכחש לעבר ורוצה לדבר רק עברית ומתרחק מהמוזיקה ומהמסורת במעין תגובת-נגד. הדור שלי, לעומת זאת, עשה את הסינתזה, שימש מעין חוליית מעבר שאפשרה לאנשים בדור של אחותי, למשל, שצעירה ממני ב-13 שנה, להרגיש בבית באוניברסיטה. להם כבר לא היה ממד של אאוטסיידריות.

 

"לכן השירים הישנים שלי ערטילאיים יותר ובעלי ממד מטאפיזי, ועם הזמן נעשה חיבור אל היומיומי, ביסוס של זהות שהשפיעה על הכתיבה. לכן הנמענים של השירים הם לעתים קונקרטיים ולעתים לא. עם הזמן יש תנועה בין ממדים, וככל שנוצר משהו מלא, עגול ומכיל, מתווספת גם האפשרות של ריבוי קולות: לדבר גם את הקול של אימא שלי ושל סבתא שלי״.

 

הישראליות המלאכותית שניסו ליצור כאן

 

בשיר ״ללה מרי״, שעל שמו נקרא הספר, היא כבר ממש מנכיחה את הניסיון לדבר קולות קודמים לה במשפחתה: ״אָה לָלָה מָרִי, אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לָהּ בְּקוֹל כָּמוֹךָ / אַךְ כָּמוֹךָ אֲנִי לֹא יְכוֹלָה בְּלִי לִקְרֹעַ / עִקְּבוֹת הַטַּבָּק שֶׁל שַׁבָּת בְּשׁוּלֵי קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל בֹּקֶר״.

 

האם את חשה שאת מדברת בשם הדורות הקודמים, ״לובשת״ את הקולות של נשות המשפחה שלך לפנייך, או שאת מדברת איתן?

״זה תהליך שנובע מצורך להנכיח אותן במרחב התרבותי. זה לא משהו מודע בכתיבה, אלא התוצאה שלה. אישית, תמיד הייתי קשורה וקרובה למשפחה ולדמויות הנשיות בחיי. אם ניקח את סבתא שלי כדוגמה, דרך השירה נתתי לה מקום, ולא רק בצד הרגשי, אלא גם במי שאני כאדם בוגר וכאישה כותבת. מובן שזה יוצר גם הנכחה בתרבות – של נשים בכלל, ושל סבתא שלי כמקרה פרטי.

 

"בכל מקרה, מדובר בהנכחה של קולות שלא שמענו עד עכשיו. הרבה פעמים עונים כך לשאלה 'מהי שירה מזרחית?' ואני לא מקבלת את ההבחנה הזאת. ההנכחה היא תהליך שקרה לא רק אצל אנשים שיש להם סבתא מאלג׳יר, אלא בכלל – הנכחה של קולות שלא היו בתרבות. כל אחד עושה את הרסטורציה ואת הגישור הבין-דורי הזה ומשמיע קולות שלא נשמעו בישראליות המלאכותית שניסו ליצור כאן. יש גם אבולוציה חברתית שניסו לדלג עליה, וכעת היא מתרחשת, גם אם באיחור".

 

באיזה זמן מתרחשים השירים? נדמה שהם בזמן מיתי, על-זמני, כאילו יכלו להיחקק באבן בזמן אחר, אבל אז מופיע בהם פתאום אוטובוס או מזגן שמושך אותנו אל המודרני. האם חשבת על זה, או שזו צורה שהתעצבה תוך כדי כתיבה?

״תוך כדי הכתיבה. אני חושבת שאני באופן כללי אדם כזה, בצורה שאני חיה בה, וזה לאו דווקא דבר טוב. אני 80 אחוז בדמיון. מי שמכיר אותי חושב שאני פעלתנית ונטועה ביומיום ובעשייה, אבל ברמה הרגשית, ריחפתי שנים בסטטוספירה. הצד הקונקרטי שלי התפתח מתוך אילוצים, עם השנים ועם המציאות, שכפתה את עצמה עליי. הגעתי לגיל מסוים שבו כבר לא יכולתי להסתובב במעברים של הספרייה ולהיות בעולם אחר, אבל עדיין יש לי משיכה גדולה לדבר הזה. לכן, בשירים יש ממד של הסתכלות שבחיים עלול להפריע או לעכב אותי מלעשות דברים של גדולים, אבל אולי בשירה ההסתכלות הזאת דווקא משרתת את הטקסט״.

 

האם השירים הגיעו חזרה למשפחה שלך, למציאות?

״בשנים האחרונות קרה תהליך מדהים. מגיל מוקדם מאוד, בכל פעם שערכתי קובץ וסידרתי יפה והתחלתי למחוק, היה דבר אחד שלא השתנה וחזר על עצמו מקובץ לקובץ: הידיעה שהספר יוקדש לסבא ולסבתא שלי. הניסוח היה מוכן. ואז, לפני עשר שנים, סבא שלי נפטר. זה היה אובדן טראומטי בנסיבות שלו, סמוך לחתונה שלי. פתאום הוא נהיה ז״ל, וההקדשה השתנתה. עשור אחרי כן, תוך כדי העבודה על הספר, מצבה הבריאותי של סבתי הידרדר פתאומית, ובתוך שלושה חודשים היא נפטרה. הספר מוקדש בעצם לשני אנשים שלא יוכלו לקבל אותו ממני. מצד שני, סבתא שלי שמעה את השירים שהולחנו מתוך הספר - אחד מהם אפילו בבית החולים - אז כן היתה סגירת מעגל.

 

"יש קרבה גדולה במשפחה שלנו, וסבתי היתה כמו מאור גדול. כשהיא נפטרה, לא ידענו איך נמשיך הלאה, אבל האובדן הזה ליכד אותנו אפילו יותר, ולשירים שנכתבו עליה היה תפקיד בתוך התהליך. הספר נעשה לא רק שלי, אלא של כולם. שם הספר, 'ללה מרי', הוא הכינוי של סבא שלי לסבתי, והוא סיפק מקור הזדהות לכולם, איחד וקירב גם את מי שהחיבור שלו לשירה אינו מובן מאליו".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ללה מרי חמישי,
21:00 / 26.5.16
ערב לכבוד ספר הביכורים של המשוררת מרים בניון גולן

מחווה לאלן גינזברג

 

שיריה של בניון גולן אינם מייצרים תנועה או השתנות באופן מקרי: היא מבקשת, כפי שאמרה כאן, שהשירה תפעל בעולם. הבקשה הזאת מורגשת ברבים מן השירים בספר, אך היא מגיעה לשיאה, לטעמי, בשיר הארוך והיפהפה ״בגוף אינך״. גם הוא שיר קינה, ובו בניון גולן חוזרת ופורטת את הגוף:

 

גּוּפֵךְ שֶׁאֵינֶנּוּ עַכְשָׁו

גּוּפֵךְ שֶׁנִּמְחַץ תַּחַת הֶעָפָר שֶׁהֵנִיפוּ אִתִּים

גּוּפֵךְ שֶׁהִטַּלְטֵל בְּיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת חֲזָרָה הַבַּיְתָה

שֶׁנֶּעֶטַף בִּשְׁתִיקַת הַנָּשִׁים שֶׁרָאוּ אוֹתָךְ אַחֲרֵינוּ.

 

ואז עוד ועוד:

 

גּוּפֵךְ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה הִיא בַּמִּיּוּן וְיָדַעְתִּי יָדַעְתִּי

גּוּפֵךְ שֶׁלֹּא אָכַלְתְּ חֳדָשִׁים

גּוּפֵךְ שֶׁלֹּא יָכֹלְתְּ לָשֶׁבֶת

גּוּפֵךְ שֶׁלֹּא יָכֹלְתָּ לַעֲמֹד

גּוּפֵךְ נוֹפֵל בַּמִסְדְּרוֹן

גּוּפֵךְ נוֹפֵל בַּשֵּׁרוּתִים

גּוּפֵךְ בְּמִרְפְּאַת כְּאֵב

גּוּפֵךְ עַל הַמִּטָּה מוּטָל אַחֲרֵי דִיאָלִיזָה

גּוּפֵךְ שֶׁהִיא מָשְׁחָה בְּשֶׁמֶן נְבִיאִים

 

ולבסוף:

 

וְהָיִיתִי בִּתֵּךְ

בְּגוּפֵךְ שֶׁאֵינֶנּוּ

בְּגוּף אֵינֵךְ

בְּגַנֵּךְ

 

בשיר "בגוף אינך" את כותבת שוב ושוב – "גופך, גופך, גופך" – עד שהשיר מקבל ממד של תפילה או ריטואל, של חזרה שיש בה כוונה לעשות משהו, לשנות משהו; לא רק לדבר.

״השיר הזה הוא מבחינתי הלב של הספר. ההיעדר הזה שנפער אחרי אובדן – אי אפשר להתגבר עליו. הכול ניצב על מקומו, רוחה שורה בחדרים, כל החפצים מונחים היכן שהניחה אותם, הריח שלה בארון הבגדים, והגוף איננו. גם הפער שבין צלילות וחריפות של הרוח לעומת הקריסה של הגוף היו חדים מאוד במקרה שלה. זה תהליך כאוב ומתסכל מאוד. כל כמה שהנוכחות שלה מבחינה רוחנית תמיד מורגשת ופועלת עלינו, ההיעדר הפיזי מייסר. בהחלט יש בשיר הזה ממד של זימון.

 

 

"זה שיר שאני לא יודעת אם היה נכתב אלמלא ׳קדיש׳ של אלן גינזברג. היצירה הזאת שלו היא סוג של נתון וידוע ומוחלט. אם יש אקסיומה ספרותית – זו היצירה הזאת. אי אפשר לכתוב קינה או קדיש בלי שזה יהיה ברקע - זה בלתי אפשרי - זה כמו הקדיש של הסידור, אבל במרחב התרבותי הספרותי הפואטי. ההשפעה פה היא נוכחת ומודעת, ואני חייבת ליצירה הזאת המון, ׳בגוף אינך׳ הוא גם חצי הומאז׳ אליה".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus