דגם ירושלים בימי בית שני - תצלום: כיכר השבת
בא לקלל, יצא מבדר: על הקללה שבפריחת "ספרות הקללה" העברית
social
facebook whatsup email tweeter
אריק גלסנר //
9.8.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הספרות הדיסטופית בעשור האחרון ניזונה מאכזבה מרה מהתקווה המשיחית של השמאל. ועם זאת, כדאי מאוד להטות אוזן לנבואות השחורות של הספרות הזאת, ולו מטעמי זהירות ושימור עצמי: אולי כותבים אלה רואים משהו שנסתר מעיני אחרים? "
"ניכר ששריד אוהב את העברית, והוא מתענג על הקטעים מהמקורות שהוא משבץ ברומן, אף שברובד אחר של הרומן, הוא רואה בחוסר היכולת להתנתק מהעבר – בשחזור המצמרר שלו – את הסכנה האורבת לפתח החברה הישראלית"
"השלישי" מאת ישי שריד, המגולל את קורות הבית השלישי המוקם על חורבות ערי החוף של ישראל שהופצצו באטום, הוא ספר מרשים מבחינות רבות. אז מדוע אריק גלסנר לא התלהב ממנו?

את העשור האחרון בספרות הישראלית שטף גל של ספרי אפוקליפסה - טובים יותר ופחות. ספרים אלה, כדוגמת "2023" של יגאל סרנה, "הידרומניה" של אסף גברון, "הזקן השתגע" של אביבית משמרי, "הים שמעלינו" של אמנון רובינשטיין (ויש עוד), חוזים מציאות קשה בישראל העתידית - אסונות טבע, כוחות גיאופוליטיים הרסניים ושילוב ביניהם.

 

מדוע פורחת "ספרות הקללה" בעברית בעשור האחרון (פרשיות הברכה והקללה בחומש הם לטעמי מאבות הכתיבה האוטופית והדיסטופית כאחת)? שתי תשובות יש לכך. אחת קשורה בעבר ואחת קשורה בעתיד; אחת מטרידה יותר מחברתה. התשובה הכרוכה בעבר משיבה על השאלה בשאלה: מדוע פורחת כתיבת הקללה בעברית? ומדוע שלא תפרח? פלא שלא פרחה קודם! עם היסטוריה מרהיבה כזאת של אסונות – חורבן ראשון, חורבן שני, ההרג בעקבות מרד בר כוכבא, פרעות ת"ח ות"ט, וכמובן, ויותר מכל, השואה – ואלו רק הפסגות – החוש לאסונות ספקטקולריים מפותח בקרב בני עמנו וכך גם החשש ממנו.

 

אבל יש אפשרות אחרת והיא שדבר מה במציאות הישראלית העכשווית, לא רק זיכרון העבר, מעורר חרדה ואימה וחזון קשה לעתיד.

 

וכאן אנו נכנסים לביצה הטובענית של הפוליטיקה הישראלית. זאת משום שהחלוקה בין ימין לשמאל נהיתה בשנים האחרונות למחלוקת גם בפרשנות של המציאות. לא רק מחלוקת ערכית, אלא מחלוקת על העובדות, שבלהט הוויכוח מקצינה. נציגים של השמאל רואים את מצבה של ישראל כמצב הגרוע ביותר אי פעם (בידוד בינלאומי גובר והולך, שחיקת הדמוקרטיה בגלל הכיבוש או סכנת איבוד זהותה היהודית של ישראל בגלל הכיבוש, פערים חברתיים מהגדולים במערב שגם הם סכנה לדמוקרטיה), ואילו נציגים של הימין כופרים בכך (ישראל היא אי של יציבות במזרח תיכון סוער ומפורק, האלימות הפלסטינית הוכלה ונבלמה, גז מתגלה בידי יזמים נועזים במעמקי הים, כלכלת המאקרו נפגעה הרבה פחות מאשר מדינות אחרות במערב אירופה).

 

ספרות האפוקליפסה הישראלית שייכת כמעט כולה, או כולה, לצד השמאלי של המפה הפוליטית: לתחושות הקשות שעולות בקרבו לנוכח התגברות כוחה של הדת בחברה היהודית, השחיקה הגדולה של ערך הדמוקרטיה בגלל המשך הכיבוש והפערים הכלכליים, היותנו "עם לבדד ישכון" המתבודד לו והולך, לנוכח היותנו יותר ויותר ספרטה ופחות ופחות אתונה, אובדן הגמישות והיכולת לפשרה, שהציונות הקלאסית עשתה בהן שימוש וירטואוזי והגיעה להישגים מופלגים בגינן והחלפתן בנוקשות, צרות אופקים, היעדר תחכום והסתמכות על הכוח בלבד.

 

לטעמי, ראוי לראות את 23 השנים האחרונות (מעליית ממשלת רבין השנייה) כשנים שבהן התנפצו שתי תקוות משיחיות של הישראלים. מצד אחד, התנפצות חזון ארץ ישראל השלמה של הימין, מתוך הבנה, מוצהרת או מובלעת, שלא היתה ברירה אלא לסגת מאזורים מאוכלסים בפלסטינים אם אנו רוצים לשמור על זהותה היהודית של ישראל. מצד שני, התנפצה תקווה משיחית נוספת: חזון הנורמליות והשלום בימינו של השמאל, שבאופן מוצהר או מובלע, מבין – בחלקו לפחות – שהתגובה הפלסטינית להצעות ברק בקמפ דיוויד, כלומר האינתיפאדה השנייה, וכן להתנתקות מרצועת עזה, מראים שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מורכב יותר מכפי שנהגו לחשוב בשמאל בשנות ה-90 ובעשורים שקדמו להם.

 

הספרות הדיסטופית של העשור האחרון, אם כך, היא ספרות שניזונה מאכזבה מרה מהתקווה המשיחית השנייה, זו של השמאל. ועם זאת, אני חושב שכדאי מאוד – גם לקוראים ימניים – להטות אוזן לנבואות השחורות של הספרות הזאת ולו מטעמי זהירות ושימור עצמי: אולי כותבים אלה רואים משהו שנסתר מעיני אחרים? מלבד זאת, ראוי להטות אוזן מטעמי הבנת השבר שפוקד חלק חשוב מהישראלים.

 

קריאה נוספת: אסף גברון מספר על ספר האפוקליפסה שלו

 

דיווחים מהבור

 

"השלישי" של ישי שריד הוא דוגמה מוצלחת לספר מהז'אנר הישראלי האפוקליפטי של העשור האחרון. ה"שלישי" מהכותרת הוא הבית השלישי שמוקם לאחר שפצצות גרעין מחריבות את ערי החוף של ישראל, ובראשן תל אביב. יהועז, אסטרונום חוזר בשאלה שהתגלות אלוהית בנגב החזירה אותה לדת אבותיו, מצליח ללכד את שארית העם שנותר באזור ההר סביבו. הישראלים ששרדו מגָרשים את הפלסטינים ("העמלקים", כפי שהם מכונים כאן בפיהם) מהארץ ומכוננים מלכות חדשה, שיהועז עומד בראשה, ואף בונים את בית המקדש השלישי ומחדשים את עבודתו. אלא שכעבור כ-20 שנה, מסתבכת ממלכת ישראל במלחמה נוספת עם שכניה, והתוצאה היא חורבן הבית השלישי.

 

 

השלישי
עטיפת הרומן

 

הסיפור הטרגי מסופר לנו מפיו של יהונתן, בנו הצעיר, הנכה, הלא מרשים והלא אהוב של האב הכריזמטי יהועז. יהונתן מתאר לנו בהרחבה לא מייגעת את עבודת המקדש, את היחס בין הסנהדרין, הכהונה והמלוכה, את בני משפחת המלוכה (למשל, אביו נשא לאישה שנייה, אהבת נעורים של יהונתן; אחיו דוד הוא גבר יפה תואר ומצביא ראשי, אם כי אדם לא מבריק; אח אחר ממונה על המקדש; האם של יהונתן מסתגרת בביתה לאחר זניחתה), את יחסיו הטעונים של יהונתן עם אביו ואת השתלשלות המלחמה האחרונה. אנו יודעים למן תחילת הסיפור שהוא כותב לנו מבור שבו נכלא לאחר התבוסה הגדולה.

 

התחקיר של שריד מעמיק. למשל תיאורו את עבודת המקדש. הוא רגיש לדקויות התסבוכת הישראלית העכשווית, שגרסה מוקצנת שלה הוא מעניק לנו כאן, למשל, לעובדה שיהועז איבד את אביו בפיגוע – עובדה בסיסית בביוגרפיה שלו שמשמשת מניע לפעילותו – או למשל הצגת סרטוני הטלוויזיה בממלכה המתחדשת שיוצרים בצופים היהודים עיסה של זיכרון השואה, זיכרון המלחמות והחורבנים, את כל אותה חרדתיוּת יהודית-ישראלית שסיבותיה מובנות, אך היא מובילה לעתים להתנהגות לא רציונלית וייתכן שאף מסוכנת.

 

הוא מציג באופן הולם את הניגוד בין תל אביב לירושלים, ניגוד שמלווה את הספרות והתרבות העברית לכל המאוחר מ"תמול שלשום" של עגנון. תל אביב נמחקה בגלל חטאיה, מפרשים בממלכה היהודית החדשה. ואולם, ההסבר ההגיוני לכך (בגבולות היגיון הרומן) הוא שמטילי פצצות הגרעין לא רצו לפגוע באחיהם הפלסטינים היושבים בהרים.

 

שריד ער גם לכל מיני התפתחויות בזהות הישראלית העכשווית, ובעיקר בזהות של הציונות הדתית: אחותו היפה של יהונתן נעשית מגישת טלוויזיה פופולרית שמגישה תוכניות לכל המשפחה ובעד מוסד המשפחה; אתוס הגבריות הלוחמת שמצוי בציונות הדתית; חזרתם של יוצאים בשאלה מבני הציונות הדתית בשנים האחרונות, אם לא לדת, אז ללאומיות ואף ללאומנות היהודית (שרון גל למיניהם); או העירוב בין מקורות השפעה תרבותיים מגוונים באליטה הממלכתית, שמורכבת למעשה מציונים-דתיים – מקורות השפעה שכוללים את היהדות ההיסטורית, את הישראליות (שירי נעמי שמר, למשל), את החסידות (ברסלב, למשל) ואף סממנים יאפיים וכן ניו אייג'יים.

 

 

 

עקדה כתרבות

 

אחד המבחנים שיצירה דיסטופית צריכה לטעמי לעמוד בהם הוא המבחן הבא: האם ניתן לתמצת במשפט את הרעיון של הספר ("הקמת ממלכה יהודית אדוקה ואז חורבן"); והאם התמצות עושה את הקריאה למיותרת, או שהקריאה עצמה מעשירה באופן משמעותי את הקורא, בהשוואה לתמצות שלעיל. שריד עומד במבחן הזה. הוא מוסיף סממנים (אם להשתמש בביטוי שמקורו בעבודת המקדש) שמעשירים מאוד את הטקסט.

 

למשל, הוא מוסיף מעין עלילה בלשית בעקבות מעשים מוזרים וחבלניים הנעשים לפתע ובאופן מסתורי בחצר המקדש. או, למשל, בשימוש מעניין יחסית שהוא עושה במוטיב העקדה ביחסים בין יהועז לבניו, אך גם בהרחבה: בטענה המטרידה המשתמעת מהרומן שמוטיב העקדה כונן את התרבות היהודית מראשיתה, ולכן בולם את יכולתה לחתור לקיום נורמלי שבו בנים אינם נעקדים על מזבחות בידי אבות.

 

הכתיבה רהוטה ומקצוענית, הקצב של הרומן טוב מאוד והחזון הדיסטופי מקבל נפח ואמינות. בוסף על כך, ניכר ששריד אוהב את העברית, והוא מתענג על הקטעים מהמקורות שהוא משבץ ברומן, אף שברובד אחר של הרומן הוא רואה בחוסר היכולת להתנתק מהעבר – בשחזור המצמרר שלו – את הסכנה האורבת לפתחה של החברה הישראלית.

 

ועל אף כל זאת, אני לא מתלהב מהרומן. זאת משום שיש לטעמי סיבה שלישית לשכיחות היצירה האפוקליפטית בספרות העברית של השנים האחרונות. וסיבה זו, בניגוד לשתיים שהוזכרו בתחילת הרשימה, היא פנים-ספרותית, ולא חוץ-ספרותית. הסיבה היא טשטוש ההבדלים בין מה שעדיין מכונה בחוגים מסוימים "ספרות קנונית", או "ספרות יפה", ובין מה שמכונה בעולם האנגלו-סקסי "ספרות ז'אנר" או "ספרות פופולרית".

 

ישי שריד
ישי שריד. מתענג על העברית

 

ל"ספרות הז'אנר" או ל"הספרות הפופולרית" שייכים ספרי בלשים, ספרי פנטזיה, ספרי אימה, ספרי מדע בדיוני וגם ספרות אפוקליפטית. כי הרי ספרות אפוקליפטית היא ספרות סנסציונית ביסודה. היא ספרות אימה ביסודה. מתרחשים בה אירועים "גדולים מהחיים", אלא שהם לא קורים רק ליחידים, אלא לחברה או לאומה בכללותה. מנקודת הראות של "הספרות הרצינית" או "הספרות הקאנונית" יש בספרות הזאת דבר מה זול. נכון, יש יצירות אפוקליפטיות שנכנסו לקאנון הספרותי ("1984" למשל). אבל אלו יצירות מעטות. כך שריבוי הספרים האפוקליפטיים בישראל בשנים האחרונות אינו מעיד רק על מצבה הגיאופוליטי של ישראל. הוא מעיד על מצבה של הספרות הישראלית; על כך שהפוסטמודרניזם – במובן של טשטוש ההבדלים והגבולות בין "ספרות גבוהה" ל"ספרות פופולרית" – העמיק חדור עוד יותר אל הספרות הישראלית.

 

מזווית אחרת ופרדוקסלית ניתן לראות את פריחתה של הספרות האפוקליפטית בישראל דווקא כעדות ל"נורמליות", גם אם מפוקפקת; כעדות לאמריקניזציה של ישראל. כי הרי האפוקליפסה הוא ז'אנר משגשג בתרבות האמריקאית הפופולרית – בעיקר בקולנוע, שם הוא מאפשר להציג אפקטים מיוחדים  - אך גם בספרות האמריקאית הפופולרית והנחשבת לעתים ("הדרך" של קורמאק מקארתי - רומן זול לטעמי שהתקבל בחוגים מסוימים כיצירה של "תרבות גבוהה"). כך ש"השלישי" לא רק מלמד אותנו שישראל מקצינה ונעשית דתית יותר, אלא שהיא גם נעשית אמריקאית ושטופת בידור יותר.

 

בערוב ימיו כתב טולסטוי חיבור אקסצנטרי אך מעורר מחשבה שנקרא "מה היא האמנות?". זו התקפה עזה על האמנות המודרנית כמעט בכללותה. בספר מבאר טולסטוי שביסודה, האמנות היא פעולת תקשורת שבה האמן מעביר לנמעניו רגש אותנטי שהתעורר בו. אלא שהאמנות המודרנית כמעט כולה, טוען טולסטוי, סטתה מהכלל הפשוט הזה ונהפכה למכונה לשאיבת תשומת לבם של צרכניה, בלי קשר לרגש אותנטי שעלה באמן, שהוא רצה למסור לאחרים. טולסטוי מונה כמה מאפיינים קלוקלים של התרבות המודרנית (כלומר, התרבות שצמחה באירופה מהרנסנס ואילך). שניים מהם הם "הפלאה" ו"עניוּן" (אני משתמש בתרגום של א"ד גורדון שתרגם חלק נכבד מהמהסה הזאת).

 

the-road
מתוך הסרט "הדרך" שבוים על פי ספרו של קורמק מקארתי. ז'אנר שפריחתו מעידה על אמריקניזציה 

 

מהי ה"הפלאה"? "לתאר מה שלא תואר ולא צויר מעולם, בעקר לתאר [...] פרטים של ייסורים ושל מות, המעוררים את רגש האימה". ומהו ה"עניון"? "העניון, כלומר התעניינות שכלית מחוברה ליצירת האמנות. [...] התיאור הרחב והמפורט של איזו תקופה היסטורית או של איזה מקצוע מיוחד בחיי הזמן. למשל, העניון נמצא במה שברומן מתואר לילה מצרי או חיים רומאים או חיי החופרים במכרות או חיי משרתים בחנות גדולה, והקורא מתענין וחושב את הענין הזה לרושם אמנותי".

 

הן הסנסציוניות (ה"הפלאה") והן הקונספטואליות שבאה על חשבון הרגש האמיתי ("העניון") הם רכיבים מהותיים של ז'אנר האפוקליפסה הפוליטית. וכך, אף על פי שספרו של שריד הוא ספר מרשים מבחינות רבות, ואף שראוי שנפנים את האזהרה הפוליטית שקיימת בו או לפחות נהרהר בה, כיצירת ספרות, כיצירת אמנות, אני לא מתפעם ממנו.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus