"נהנה לשחק את משחק הזהויות": ראיון עם המשורר עמיחי חסון

"נהנה לשחק את משחק הזהויות": ראיון עם המשורר עמיחי חסון

גתית גינת //
30.9.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אני מסרב לתפוס צד פוליטי חד משמעי, מאז היותי ילד. למשל, שאלת הכיפה בילדותי היתה אקוטית מאוד. מהי כיפה? פיסת בד שלא חל עליה חיוב חבישה דאורייתא ושמעל הכול מסמלת מחויבות חברתית. כל חיי חייתי את דילמת הכיפה "
"לרבי נחמן מברסלב היה חלום חוזר, שמאוחר יותר חלם אותו קפקא ואחר כך גם אני: הוא מחזיק ספר ולא יודע מאיזה צד קוראים אותו. למילים אין פשר. האימה של רבי נחמן מטרידה גם אותי. כשאנו מתרוקנים מהכול, מה נשאר? "
"התודעה המזרחית שלי התעצבה אחרי שגיליתי שמראי לא משאיר לי הרבה ברירות. אחרי שנים למדתי לאהוב את הדתיות המזרחית. היא קרובה יותר לחסידות, יושבת על הקו הרגשי, זה שמבקש ממך לחוות חוויה דתית, להרגיש"
עמיחי חסון הוא הרב-תרבותיות באדם אחד: נולד לאם אמריקאית ולאב טריפוליטאי, התחנך במסגרות דתיות ולומד כיום קולנוע בסם שפיגל, מזגזג בין קסקטים, כיפה שחורה וראש גלוי. ספר הביכורים שלו זכה בפרס שרת התרבות, ומכאן השמים הם הגבול. ככל שיש לשירה גבול

"... והגשם מתחיל לטפטף כשאנחנו\ במרפסת פעמוני כנסיית דורמיציון אומרים הגיעה השעה\ להיכנס לאולם להסיר מעילים לראות שני ילדים ברכבת\ מחפשים את אבא מוצאים להקת שחקנים נודדים מוצאים\ נוכלים מוצאים עולם רטוב ללכת בו בכבישים כשהגשם\ לא פוסק גם אחרי שהאורות כבים בהר ציון הנוף בערפל\ מסוף החומה התורכית עד חומת הפרדה הסוגרת בחוסם עורקים".

 

"ירושלים, נוף בערפל" הוא השיר השני בספר הביכורים של עמיחי חסון "מדבר עם הבית". כמו רבים אחרים בספר, גם השיר הזה זז במהירות מסחררת ובו בזמן באטיות בין כמה עולמות, כמה נופים, כמה מצבים פוליטיים, כמה היסטוריות וכמה מצבי גוף. הוא מתחיל בנשים מבוגרות על מדרגות הסינמטק ובבלוּת גופן ונגמר בחוסם עורקים. בדרך הוא מתבונן בנדידת ילדים מהגרים המהדהדת תמונות עכשוויות מתחנות הרכבת באירופה; בערפל הקולנועי והפוליטי של הבמאי היווני המנוח תיאו אנגלופולוס, שהדבול  בינו ובין ערפיליו הכמעט מיסטיים של הר ציון, המוכרים כל כך לבאי הסינמטק, מיטשטש; בחומות הגוף, הגבול וההפרדה. כל זה בשיר שאינו ארוך במיוחד.

 

בסוף אוקטובר יתקיים בבית אבי חי ערב לכבוד ספר הביכורים של חסון, שעליו זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. חסון הוא משורר וקולנוען, בוגר הישיבה התיכונית בני ברק וישיבת ההסדר בעתניאל, יוצא הנדסה קרבית. בימים אלה הוא עמל על סרט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע סם שפיגל וכותב מחזור שירים חדש, שונה מזה שב"מדבר עם הבית". מפעם לפעם הוא גם כותב כתבות באתר בית אבי חי.  

 

עמיחי חסון - צילום מוטי קיקיון
עמיחי חסון (צילום: מוטי קיקיון)

 

 

חסון הוא בן לאם שהגיעה לכאן מארצות הברית ולאב טריפוליטאי. בשיר "מונולוג בנשף הלבן", שרבים אוהבים לצטט, הוא כותב: "קללות בערבית אני מדבר אליכם/ פסוקים מדרשים ספירות אני/ מדבר אליכם עולמות אבי"ע אדם קדמון/ הנה אני רוקד לצלילי מוזיקה של ערסים/ באמצע הנשף הלבן פותח כפתור בחולצה...".

 

תחנות חייו וזהותו מופיעות בשירתו, שיש בה עברית מדרשית ועברית ערבית ועברית צה"לית ועברית צברית ועברית טריפוליטאית ועברית אנגלית. לעתים השפות השונות יוצרות יצור כלאיים, גוף חדש. לעתים מוביל גשר בין תחנה לתחנה, בין משפט למשפט. לעתים פשוט צריך לקפוץ, כי אין גשר.

 

קריאה נוספת: עמיחי חסון כותב על חוויית ילדות מעצבת שהתרחשה במהלך מחזור התפילה של כיפור 

 

לילה נורא בבקעה

 

האזכור של "נוף בערפל", סרטו של אנגלופולוס, אינו מקרי. יש בשירתו של חסון יחס עמוק לקולנוע; יש לו צורך להגיע לליבת התמונה. "ב'נוף בערפל' יש רגע מאכל", הוא אומר, "שמתרחש לקראת סוף הסרט: שני הגיבורים, אח ואחות צעירים, הולכים בלילה על הכביש. זאת סצנה שלא קורה בה כמעט דבר, היא כמעט סתמית, ועם זאת, השילוב שיש בה בין תמונה וסאונד הוא גופני לגמרי. שירים רבים בספר הם תזכורת לרגעים דומים בחיי, רגעים של חוויה גופנית או רגשית מוחשית מאוד. פחדתי לשכוח אותם וכתבתי את הזיכרון כשיר".

 

הם נכתבים מנקודת המבט של הבמאי, של מי שנמצא מחוץ להתרחשות ומסתכל בה.

"בראש ובראשונה, כתיבה היא בשבילי לא לשכוח. אנשים רבים כותבים מעמדה של בדידות, כדי להסביר את עצמם לעולם. אני לא מרגיש שאני כותב כדי להסביר את עצמי לעולם. גם כשאני כותב על עצמי, אני יושב בחוץ ומתבונן, כאילו הייתי במאי ושחקן ראשי בעת ובעונה אחת. הבמאי נותן הוראות, והשחקן מגיב".

 

אבל בקולנוע יש גם שוט פי-או-וי, "פוינט אוף ויו", שמכניס את הצופה לתוך ההווייה של הדמות.

"יש בספר שיר אחד כזה - שמו 'הינתקות': 'כמו חיה פצועה בלילה קר\ הדם ניגר באדמה הרטובה\ הקרביים יוצאים אל הטורפים\ הסובבים מזילים ריריהם על שהיה גופך\ ואתה רואה איך חייך הופכים מאכל לאחרים'". 

 

עמיחי חסון - מדבר עם הבית(1)
עטיפת הספר

 

 

איזה סיפור הוא מספר?

"על לילה נורא בבקעה. פקדו עליי לשמור על נגמ"ש פומ"ה שנתקע. הייתי לבד. הרגשתי כאילו נזרקתי אל המדבר בלילה כדי לשמור על כלום. המשימה המוזרה, הצורה שבה היא הוטלה עליי, האי יכולת לסרב לה - כל אלה גרמו לי להרגיש כאילו הייתי חיה שלקחו אותה בכוח ביד ואכלו אותה.

 

"זאת היתה תחושה מבזה מאוד. לא משום שמבזה להיות בעל חיים, אלא משום שבעלי חיים הם חסרי אונים כל כך, כמו ילדים. אם הייתי מניח את בני הפעוט ברחוב, הוא היה חסר אונים כמו חיה. באותו לילה ­הייתי חסר אונים לחלוטין".

 

השם "הינתקות" מטעה. כשקראתי אותו, חשבתי שאתה מבכה על ההתנתקות.

"אני שמח שהתבלבלת. זה מחזק את הידיעה שכולנו נופלים למלכודות של תבניות מוכנות מראש. ועם זאת, השיר קשור להתנתקות במידה מסוימת. קצת אחרי שכתבתי אותו, דיברתי עם מכר שפונה מגוש קטיף, וכל חלומו היה לכבוש את גוש קטיף מחדש עם נגמ"ש פומ"ה. גם הוא, כמוני, הרגיש חסר אונים לחלוטין כשפונה מביתו".

 

הזדהית איתו.

"הזדהיתי עם חוסר האונים".

 

ועם הרצון לכבוש את גוש קטיף מחדש, עם פומ"ה?

"אני מסרב לתפוס צד פוליטי חד משמעי, אם זאת השאלה. סירבתי לעשות זאת מאז היותי ילד. למשל, שאלת הכיפה בילדותי היתה אקוטית מאוד. מהי כיפה? פיסת בד שלא חל עליה חיוב חבישה דהורייתא ושמעל הכל מסמלת מחויבות חברתית. כל חיי חייתי את דילמת הכיפה. גם היום. אני מחליף קסקטים, כובעים, כיפות בוכריות, כיפה שחורה ולפעמים מסתובב גם בראש גלוי.

 

"אני נהנה לשחק את משחק הזהויות הזה. לפני כמה שנים הסתובבתי עם כיפה שחורה וזיפים לא מגולחים בשבוע הספר. ניגשתי לדוכן של הוצאת הקיבוץ המאוחד, והמוכר הסתכל עלי בהשתוממות. כאילו אמר: 'אתה? מה אתה מחפש פה?'. אני נהנה לשבש את המשחק, במיוחד לאור העובדה שישראל הפכה את המשחק למשחק ריאליטי: משחקים בו הרוסי, הערבי, המזרחי, הטבעוני והקרוס-דרסר. כולנו נתפסים כתבניות, וקל לנו מדי לתייג אחרים".

 

באחת הביקורות על ספרך נכתב שקריאתך כמשורר דתי או כמשורר מזרחי מפספסת רבדים עמוקים יותר. מה אתה חושב?

"זאת טענה נכונה ולא נכונה. הבנתי את זה כשערכתי את הגיליון על זלדה של 'משיב הרוח'. זלדה היתה אשה דתייה ומשוררת. שירים רבים שנשלחו לגיליון שיחקו על הדימוי הזה, של משוררת בכיסוי ראש. ואולם, השירים הטובים ביותר הצליחו לראות מבעד כיסוי הראש. מישהו כתב על נגמ"ש הזלדה של אורון שאול ואיך הזלדה 'רובצת על חייו'. השיר מצליח לראות מעבר לדימוים הצפויים והמשומשים.

 

"מצד שני, אני גם לא מתנגד לקריאה דתית או מזרחית. התודעה המזרחית שלי התעצבה אחרי שגיליתי שמראי לא משאיר לי הרבה בררות. אחרי שנים למדתי לאהוב את הדתיות המזרחית. היא קרובה יותר לחסידות, יושבת על הקו הרגשי, זה שמבקש ממך לחוות חוויה דתית, להרגיש. אני רואה בעצמי ערבי. סבי היה ערבי מובהק. זאת היתה תרבותו, שפתו, זה היה עולם המסחר והעבודה שלו".
 

קריאה נוספת: עמיחי חסון על הפוליטיקה של החרם הפוליטי

 

המינימליזם נולד מהאייפון

 

הרב פרומן
הרב פרומן (צילום: פלאש90)

 

שיבוש החוקים, שיבוש התבניות, אתה רואה את אלה קורים גם בעולם הדתי הישראלי?

"אני רואה שינויים קטנים אבל משמעותיים. הדוגמה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא הרב פרומן, שהיה מורי בישיבה בעתניאל. באותה תקופה רק קומץ אנשים הכירו את האיש הזה. בכיתה היו יושבים שלושה אנשים ביום טוב. מאוחר יותר, כשכבר התגייסתי, פרומן חלה בסרטן. בד בבד עם האסון התחולל גם נס: השיעורים התחילו להיות מפוצצים. היום, לאחר מותו, גם חילונים מכירים את הרב פרומן.

 

"לתנודה הזאת יש משמעות. הנה בא רב שמחשבתו המדינית וההלכתית והרוחנית חורגת מהחשיבה המקובלת. בתחילה יש לו קהל של שלושה תלמידים, אבל לאט לאט הוא נהיה למורה ולמנהיג פופולרי שצעירים רבים חשים קרובים למשנתו".

 

עד כמה זה משנה לי, כחילונית?

"פרומן אולי לא רלוונטי לך כחילונית, אבל החברה הדתית בישראל רלוונטית לך כחילונית".

 

דיברנו על כך שהכתיבה שלך מרובת רפרנסים: יהדות, מזרחיות, צבא, ניו יורק. מעניין לחזור לרגע הריק ההוא, שבו שמרת על פומ"ה, שאפשר לקרוא אותה כנמר שחור, ואתה עצמך הרגשת כמו חיה חסרת אונים ומילים. אולי, אם היית נשאר עם הפומה עוד כמה לילות ריקים במדבר, היית מגלה אפשרות של שירה בלי רפרנסים, ולפיכך גם הוויה בלי הזהויות שהולבשו עלינו כאן?

"לרבי נחמן מברסלב היה חלום חוזר, שמאוחר יותר חלם אותו קפקא ואחר כך גם אני: הוא מחזיק ספר ולא יודע מאיזה צד קוראים אותו. למילים אין פשר. האימה של רבי נחמן מטרידה גם אותי. כשאנו מתרוקנים מהכול, מה נשאר? והאם באמת יש מקום נקי כזה? מה קורה כשאנו נשארים עירומים?

 

"הרפרנסים בשירה שלי, שארוגים זה בזה כמו זהויות, הם גם כיסויים אבל גם הדבר עצמו. העולם הקבלי נתן לי שפה. כשאשתמש במושג הקבלי 'רשימו', יהיו אנשים סביבי שיבינו מיד על מה אני מדבר. 'רשימו' נמצא בתוכם ובתוכי. הוא הדבר עצמו. גם קולנוע, שלכאורה הוא מימוש חזותי של רגש או גופניות, מבוסס על דימוי, והדימוי הוא מילים".

 

נשף הזהויות ימשיך לשחק גם בספר הבא?

"לאן תלך הכתיבה בהמשך? אני עדיין לא יודע. אני כותב עכשיו בשטף גדול, ובניגוד לשירי הספר, השירים שאני כותב הם מינימליסטיים וקצרים. אפשר להגיד שיש בזה משהו משירת ההייקו, מהמזרח הרחוק. אפשר גם להגיד שמאחר שאני כותב הרבה באוטובוס, בנסיעה שבה אין לי זמן להרחיב ואני עושה לעצמי תזכורות באייפון, המינימליזם נולד מהאייפון". 

ספרות ושירה מדבר עם הבית חמישי,
29.10.15 / 21:00
ערב לכבוד ספר הביכורים של המשורר עמיחי חסון

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו