הפגנת הגז_בן קלמר פלאש 90

אני, אתה והמלחמה הבאה: הפילוסוף מרטין בובר חוזר לאופנה

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
28.6.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ישראל עוברת תהליך חריף של מעבר ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית: היא נמצאת במקום השני בעולם המערבי בממדי האי-שוויון. המצב החדש הזה גורם לרבים להבין שצריך לשנות את כיוון הספינה החברתית-כלכלית, והרעיונות הקומונליים של בובר מעניקים השראה לרבים "
"בובר ראה את עצמו כתלמידו של הרב קוק: הוא ראה את ההצדקה לציונות בברית הקדושה של אלוהים, העם והארץ. הברית הקדושה הזאת היא דבר חי וקיים שצריך לממש"
כשמרטין בובר עלה מגרמניה, הממסד האקדמי הישראלי לא הסתדר עם רעיונותיו הבועטים. אבל בימים אלה כתביו של הפילוסוף החשוב זוכים לעדנה מחודשת. פרופ' אורי רם, מחבר הספר "שובו של מרטין בובר", מסביר זאת במשבר שחווים הישראלים ומרחיב על הדמיון בינו ובין הרב קוק

בשנים האחרונות ניתן להצביע על התעניינות מחודשת במרטין בובר, הפילוסוף ואיש הרוח היהודי-גרמני שעלה לישראל והתיישב בירושלים עד מותו ב-1965. העניין המחודש בבובר נוגע הן בהיבטים הפילוסופיים והדתיים של הגותו – פילוסופיית ה"אני-אתה" ועולם החסידות והן בהיבטים הפוליטיים של מי שנודע כאחד מאבות הרעיון הדו-לאומי וכאחת הדמויות הבולטות בארגוני השמאל ההומניסטי בימי טרום המדינה. פרופ' אורי רם מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מבכירי הסוציולוגים בישראל וממייסדי זרם הסוציולוגיה הביקורתית בארץ, משרטט בספרו החדש את חזרתו של בובר ואת צמיחתם של אלו שהוא מכנה "בובריאנים חדשים" ובוחן את מקומו של בובר בישראל כיום.

 

כבר בראשית הספר מגולל רם גם את פרשת 'היעלמותו' של בובר מן הקנון הסוציולוגי בישראל. לא רבים זוכרים היום שבובר עמד בראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים למן היווסדה ב-1948, ולאחר שנתיים בלבד העביר את השרביט לתלמידו שמואל נח אייזנשטדט, שעיצב את המחלקה - ולמעשה את אופיים של לימודי הסוציולוגיה בישראל במשך כמה עשורים – ברוחו ובדמותו שלו. בובר, מורו של אייזנשטדט, נשכח.

 

"משנות ה-50 עד שנות ה-90 נעלם בובר כי הוא לא התאים לסוציולוגיה הממלכתית של אייזנשטדט", אומר רם, "אייזנשטדט החזיק בפרדיגמה אמריקאית, ובובר החזיק בפרדיגמה גרמנית, והשתיים לא התאימו. שתי הפרדיגמות נבדלות בעיקר ביחס שלהן למודרניות. מבחינת הפרדיגמה הגרמנית, המודרניות היא אסון, אובדן. היא קשורה בניכור, במכניות, באנונימיות.

 

הסוציולוגיה הגרמנית חרתה על דגלה את ה'גמיינשאפט', חברה מסורתית, קהילתית, אינטימית, שמבוססת על היכרות עמוקה בין הפרטים בה. הם זיהו את המודרניות כ'גזלשאפט' כהתאגדות של בני אדם פרטיים שלכל אחד מהם יש אינטרס משלו. המודרניות אפוא, לפי הסוציולוגיה הגרמנית, היא אובדן של משמעות אנושית עמוקה.

 

"הסוציולוגיה האמריקאית, לעומת זאת, ראתה את ארצות הברית כמייצגת את השיא של תהליכי המודרניות. בכך היא היתה חברה של גזלשאפט, שמבוססת על תועלתנות ועל חיפוש אחר האושר היומיומי, על המוניות ועל אינדיבידואליות. אחרי מלחמת העולם השנייה חל מעבר בין הפרדיגמות האלה במערכת התרבות העולמית. התבוסה של גרמניה והניצחון של ארצות הברית נראו כניצחון של העולם החופשי על הטוטליטריות, והתהליך הזה קרה".

 

"הצד האפל" של בובר

 

מרטין בובר השתייך לאסכולה הגרמנית של ה"גמיינשאפט", ששמה דגש כאמור על קהילתיות, על אינטימיות ועל אותנטיות; אך האסכולה האמריקאית, שאייזנשטדט היה אמון עליה, היא שהשפיעה על הסוציולוגיה הישראלית ודחקה הצדה את בובר. רם מתאר בספר את מקורותיו הסוציולוגיים הגרמניים של בובר ומנפץ את הדימוי הידוע שלו כאחד מאבות השמאל הישראלי ההומניסטי. התמונה, מתברר, מורכבת יותר.

 

 

800px-Martin_Buber_portrait
בובר. הוגה אמביוולנטי (צילום מתוך ויקיפדיה)

 

"ישנו בובר, שמוכר לכל ילד בישראל – בובר השמאלני, נביא הדו-קיום והדו-לאומיות, שהיה חבר בארגונים 'ברית שלום' ו'איחוד' והביע עמדות מאוד הומניסטיות ביחס לציונות. הוא בעיקר נודע בהתנגדות שלו למעשי עוולה ועושק וניצול כלפי פלסטינים. זו הדמות המוכרת של בובר, ובגללה אינטלקטואלים ימנים נרתעים ממנו. אך במהלך העבודה על הספר, גיליתי שגם מבחינת המקורות הראשוניים שלו וגם מבחינת הנטיות האידיאיות שלו, בובר צמח מתוך הלאומיות הגרמנית, ואפילו הלאומנות הפולקיסטית. זו לאומיות שעושה רומנטיזציה של הלאום כישות אורגנית, עתיקה; היא מעריצה את הלכידות הלאומית ואת השורשיות שלה ומגלה נטיות שקרובות לפשיזם מבחינת התפיסה הלאומית.

 

"מבחינה זו, בובר ראה את עצמו כתלמידו של הרב קוק: הוא ראה את ההצדקה לציונות בברית הקדושה של אלוהים, העם והארץ. הברית הקדושה הזאת היא דבר חי וקיים שצריך לממש. הוא לא היה מוכן לקבל את הגישה הריאליסטית הפרגמטית של הציונות כמפעל הצלה מבלי להתייחס לשורשים האידיאולוגיים ולסגירות האורגנית הזאת. אני חושף את היסודות הללו בספר ומתריע מפני קריאה נאיבית של בובר. צריך גם להכיר את ה'צד האפל' שלו". 

 

איך אפשר ליישב בין בובר ההומניסט, איש 'ברית שלום' ורעיון הדו-קיום ובין בובר של הלאומיות הגרמנית הרומנטית?

"זו שאלה שכל חוקרי בובר מנסים לענות עליה. יש חוקרים שרואים בשתי התנועות הללו קווים מקבילים, או משלימים. אני חושב שיש כאן אמביוולנטיות בין התשתית האידיאית של בובר כהוגה שבא מעולם המחשבה הגרמני ובין החשיבה הפוליטית שלו, שהיה בה את הצד ההומניסטי. יש אמביוולנטיות ברורה".

 

את שובו של מרטין בובר מסביר רם על רקע ארבעה משברים שהתעוררו בישראל החל משנות ה-90 והמשיכו עמוק אל תוך שנות האלפיים. "המשבר הראשון הוא פוליטי", אומר רם, "והוא משבר של השמאל שהולך ונעלם מן המפה הפוליטית, בעיקר מאז כישלון הסכמי אוסלו ורצח רבין. מנקודת הזמן הזאת השמאל איבד שליטה פוליטית ואת הפרויקט הפוליטי שלו, של פשרה ישראלית-פלסטינית. ברגע שזה הוכשל, ואחרי שעברו כבר 20 שנה, חלקים בשמאל הגיעו למסקנה שאי אפשר לחזור אל פרויקט שתי המדינות, ולכן יש לאמץ את הרעיון של מדינה דו-לאומית שוויונית, אזרחית, דמוקרטית. בובר הוא אחד האבות של הרעיון הזה.

 

"המשבר השני הוא משבר תרבותי, שגם אותו חווים השמאל והמעמד הבינוני והחילוני, של שקיעת ההגמוניה של הלאומיות החילונית כאידיאה מובילה. יש חזרה אל היהדות והגדרה של הזהות הישראלית כזהות יהודית, ואז אנו רואים מגוון של יהדויות – יהדות ניו-אייג'ית, יהדות 'פוסט-חילונית' ועוד. בובר הוא דמות מאוד נוחה כהשראה למעבר מישראליות ליהדות, מכיוון שהוא מגדיר את היהדות כ'עם תרבות', בלי כפיפות להלכה ולרבנים. לאנשים חילונים ומסורתיים באורח חייהם, סוג היהדות הזה מתאים יותר מאשר חזרה ליהדות הרבנית, ולכן לכל הצורות השונות של החזרה ליהדות יש המרכיב הבובריאני של יהדות".

 

דם יהודי עם נוגדנים

 

שני משברים נוספים שמגבירים את הפנייה המחודשת אל בובר הם משבר חברתי ומשבר אינטלקטואלי. "ישראל עוברת תהליך חריף של מעבר ממדינת רווחה למדינה קפיטליסטית: היא נמצאת במקום השני בעולם המערבי בממדי האי-שוויון. המצב החדש הזה גורם לרבים להבין שצריך לשנות את כיוון הספינה החברתית-כלכלית, וזה בלט כמובן במחאה החברתית בקיץ 2011. הרעיונות הקומונליים של בובר, ההזדהות שלו בראשית המאה ה-20 עם הקיבוץ כגמיינשאפט, מעניקים השראה לרבים לחזור לקומונה ולשאוב את המקורות לכך מעולמו של בובר.

 

"ולבסוף, המשבר האחרון קשור לעולם האקדמיה. מדעי הרוח והחברה עברו בשנות ה-80 וה-90 תהליכים של אמריקניזציה בעקבות המהפכה הניאו-ליברלית והקפיטליסטית. רבים במדעי החברה והרוח חשים אי-נחת מהתפנית הזאת ומעוניינים לחזור למדעי רוח וחברה פרשניים יותר, שעוסקים בתרבות ונותנים מקום רחב לסובייקט ולמגוון קולות. כאן שוב אפשר לחזור לבובר, שהסוציולוגיה והפילוסופיה שלו היו מהסוג האירופי יותר מאשר מהסוג האמריקאי-כמותי".

 

 

Uri-ram-buber
עטיפת ספרו של רם

 

חלק מן התהליכים שרם מצביע עליהם מתייחסים באופן מודע לבובר; אחרים שואבים ממנו השראה או פועלים בהתאם לדפוסים שבובר ייצג וקידם. ואולם, רם מזהיר ששובו של בובר יכול גם להעצים מגמות בעייתיות – בהתאם לאמביוולנטיות הנעוצה כבר בהגותו של בובר עצמו, כאמור.

 

"הפוטנציאל החיובי של החזרה של בובר הוא האימוץ של הפן ההומניסטי שלו – ההתייחסות לפלסטינים ולערבים בכלל כאל בני אדם, הקריאה להגיע איתם להבנה והתפיסה שהמבחן המוסרי החשוב של הציונות הוא האם היא תצליח להתקיים תוך עוול מינימלי ואי-התנשאות על האחר. מהבחינה הזאת, יש אצל בובר מרכיב הומניסטי חשוב כנוגדן לחברה לאומנית ומיליטריסטית שהתהוותה בישראל.

 

"אבל יש כאן גם סכנה, כיוון שהבסיס לסולידריות אצל בובר הוא הבסיס של השיוך השבטי, הלאומי, השבט הקדום של 'הדם שלי', כפי שהוא קרא לזה, וזה כמובן מביא לתפיסה של לאומיות לא ליברלית ולא דמוקרטית, ולא כזו שיכולה לחזק את התפיסה של זכויות אדם וזכויות הפרט שאנו כל כך זקוקים לה, אלא להפך – לחזק דווקא את הקולות של עליונות לאומנית ושבטית ודיכוי, כיבוש ושלילת הזכויות של האחרים. ההשראה שמקבלים מבובר יכולה להוביל לשני המקומות המנוגדים האלה, וצריך להתוודע לפוטנציאל המסוכן וכן לזה המבורך".

 

קריאה נוספת: גם ליותם יזרעאלי שלנו יש כמה מחשבות על בובר, בהקשר המבט שלו על הטבע 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus