4. לקבלת המפקד הכוח יימתח

היינו כעשרים איש בקבוצה. הגענו בידיעה שאנחנו מגויסים ל44 יום רצופים: טירונות שלשה שבועות ועוד קורס כלשהו שלשה שבועות. כאן הפתיעה אותנו קצינת הקישור האחראית עלינו ואמרה שהקורס המיועד - זיהוי חללים, יתקיים רק בקיץ, כך שתקופת השירות שלנו תפוצל לשתיים. היו קריאות התמרמרות. החברה פינו את ששת השבועות הקרובים, מעבודה ומכל מערכות חיינו והנה שינוי משמעותי בתכנית. אנשים הכריזו: "אז הכל בטל, אנחנו חוזרים הביתה!" גיחכתי. הם עוד לא הבינו שהם לא עובדים כאן בחוזה. הם מגויסים. מקסימום אפשר לבקש, יש אולי מי שינסה להתחשב. אבל להפגין? ללכת הביתה? אתם לא במפעל, אתם בצבא. הם עוד יבינו את זה בהמשך.

"מי רוצה ברצף ומי רוצה מפוצל?" היא שאלה. ההצבעה היתה שקולה, פחות או יותר, וההחלטה נשארה על כנה. נדבר בהמשך, אולי יהיה שינוי. הגשנו טפסים. היא פונה אלי:"יש לך ששה ילדים??"

"כן"

"אז אני חושבת שאתה פטור משירות"

"אני יודע. התנדבתי"

"אז למה אין לי את זה בתיק?" יתברר בעוד חודש שיש לזה משמעות. מזל שלא ידעתי את זה אז. ביום סיום הטירונות, הבנתי שיכולתי תיאורטית לחזור בי בכל רגע נתון מרצוני הטוב ולהיפטר מהשירות. שמחתי שלא ידעתי את זה ברגעים קשים, למרות שלא הייתי מנצל את זה.

פה ושם, הסתדרנו בחוץ בדרך לאוטובוס והנה החל טפטוף. בדיוק בזמן הנכון. השעה היתה כבר כמה דקות לחמש אחר הצהריים, הספק יפה ליום שלם בצבא. החייל היה לחוץ שהאחראי על התיקים האישיים שהפקדנו בבוקר, יסגור וילך. אנחנו היינו לחוצים עוד יותר וזה הכריח אותו להיות רגוע. בכל אופן הוא דרבן אותנו להתקדם לכיוון ולקחת את התיקים, על פי הטופס שחולק בבוקר, שחציו אצלנו וחציו על התיק. התיק האזרחי המצומצם, נבלע בתיק הצבאי האדיר. לרובם היה קיטבג, שק עם ידית נשיאה, לא משהו. מזלי התמזל וקיבלתי בטעות תיק ממש, עם ידיות וכתפיות לגב.

שני אוטובוסים עמדו שם. על אחד מהם העלו את הקבוצה שלנו - התורתו - כך יקראו לנו בקיצור. את התיקים העמסנו בתא המטען. שרפנו על האוטובוס עוד חצי שעה, תוך שכמה חברה יורדים לעשן, עד שהגיע בחור צעיר, מפקד ממש. הוא ייסע אתנו לבסיס, כך יתברר מיד. אותו מפקד נלבב ונערך, יהיה בסופו של דבר מפקדי הישיר. עוד ייווצרו בינינו יחסים מיוחדים.

בשלב זה, עוד הייתי חשדן וסקרן והבחור לא עורר אצלי כבוד רב מידי. הוא היה צריך לבצע הוראות של הממונים עליו ולא הפגין יצירתיות ומחשבה רבה מידי.

"התרכזו אחורנית. אני רוצה לדבר" עברנו אחורה, אגב קיטורים קלים. זה פחות נוח.

"כולכם קיבלתם שלש גופיות וכו?" חלק עונים כן חלק לא זוכרים או לא בדקו.

"כולם לרדת ולבדוק את התיקים" כך המפקד.

"אולי שרק הבודדים שלא יודעים ירדו לבדוק, כך נחסוך זמן ועבודה מיותרת" שאלתי.

לשבחו ייאמר שהוא חשב על זה שניה והלך לקבל אישור למהלך הנועז. עוד נתגעגע להקשבה העניינית הזו, אצל אי אלו אנשי סגל.

האישור לתיקון המבריק הגיע ותוך דקות העסק התחיל לזוז. איכשהו יצאנו מהבקו"ם דרומה לכיוון עזה.

האוטובוס נוסע, גשם חזק החל לרדת, החלונות נשארו פתוחים - צריך קצת אויר, גם ככה חנוק בפנים. המפקד עומד על שני מושבים משני צידי המעבר ומתחיל לתרגל איתנו כללי משמעת בסיסיים:

"החייל הימני-קיצוני מכריז חמש שניות, אתם עונים אחריו. הוא אומר לקבלת המפקד הכוח ימתח וכו " 

חשבנו שנקלענו בטעות לקורס גננות. היה לי מגיד שיעור אחד (=המקבילה הישיבתית לתואר מורה) כשהייתי בן חמש עשרה, שדרש מתלמידיו משוב ערנות לכל אורך השיעור. היינו אמורים לפי תפיסתו, להשלים עבורו את ההברה האחרונה בכל משפט, בהדהוד רם. לא נהגתי להשתתף במקהלה הזו ואבי ספג על כך ביקורת מאותו ר"מ (=ריש מתיבתא, תואר נרדף להנ"ל). אז הנה לי, צחוק הגורל. כעבור שבע עשרה שנים, אשתתף במקהלה כזו, לא לפני ר"מ בן שבעים נכבד ובעל בעמיו, כי אם לפני צעיר שזכה להתגייס שנה וחצי לפני ולסיים קורס מ"כים. וזה עוד בחסד. בבסיס נערוך את המקהלות הללו, גם לכבוד נוכחותו של בחור צעיר יותר ומוערך הרבה פחות.