"וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ. זֶה בְּסֵדֶר. "

הכל בסדר | אנה הרמן
 

הַמַּיִם מְכַסִּים אוֹתִי עַכְשָׁו.
וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ. זֶה בְּסֵדֶר.
הַמַּיִם מְצִיפִים אֶת כָּל הַחֶדֶר
וְאִי-אֶפְשָׁר לָצֵאת מִכָּאן עַכְשָׁו.
אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת מִכָּאן אַף-פַּעַם
וְרַק לְהִשָּׁאֵר תָּמִיד מִתַּחַת
לִקְרוּם הָאַהֲבָה עֲמֹק-הַטַּעַם.
שָׁקְעוּ הַרְחֵק-הַרְחֵק הָרֵי הַפַּחַד.
הַזְּמַן שָׁקַע וְהַמָּקוֹם שָׁקַע
וְהָעוֹלָם עָשׂוּי מִנְּשִׁיקָה.
הַמַּיִם מְצִיפִים אֶת כָּל הַחֶדֶר.
וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ. זֶה בְּסֵדֶר.
 

המים מכסים אותה עכשיו. החדר והגופים שוקעים, ואי אפשר לצאת. המים מכסים אותה, ומתחת למים אי אפשר לנשום. אבל "הכול בסדר". הכול בסדר גמור. אולי כי האוויר כן מגיע אליה, אף שהמים מכסים, דווקא כשהמים מכסים, באמצעות הזולת. "הזמן שקע והמקום שקע והעולם עשוי מנשיקה". נשיקה היא מעשה של החלפת נשימות, החלפת נשמות. נוזלים מועברים, ניתקים, נמזגים, ומולקולות הנשימה מתערבבות. האני נושם דרך הזולת. 

השיר הקצר והיפה של אנה הרמן מתאר איך המים סוגרים, החדר סגור, "ואי אפשר לצאת מכאן עכשיו". זהו היעדר החירות האולטימטיבי. אבל "הכל בסדר" אינו שיר אימה, הוא כמעט שיר ערש. "איני רוצה לצאת מכאן אף פעם ורק להישאר תמיד מתחת לקרום האהבה עמוק הטעם". זוהי החירות שבשעבוד. דווקא ההיקשרות היא זו שעשויה לשחרר אותנו לחופשי, ולמוסס את "הרי הפחד" שלנו.
ההיקשרות לאחר היא בעלת פוטנציאל מאיים מאוד, בייחוד ההתקשרות הרומנטית. זוהי שלילת חירות מובהקת, הגם שהיא נעשית באופן עצמוני: אדם קושר את החלטותיו, מאווייו, תשוקותיו, כלכלתו, בריאותו, רווחתו, פחדיו – באחר. הדבר דומה לעבד הרוצע את אוזנו על מפתנו של אדונו. וראה זה פלא, מתוך השעבוד הזה עשויה לצמוח חירות גדולה. "אי אפשר לצאת מכאן עכשיו. איני רוצה לצאת מכאן אף פעם". אי אפשר לנשום לבד אבל אפשר לנשום באמצעות הזולת.

"הכול בסדר" הוא שיר שמתאר כיצד העולם החיצוני מתעמעם ברגעים בהם האהבה מזדהרת. והוא גם שיר שמנסח בדייקנות מרהיבה את הפרדוקסליות הכרוכה במושג החירות: אנו תמיד כבולים, משועבדים, לאינספור מסגרות והיבטים בחיינו. הזהות שלנו מורכבת משרשרת של כבלים שלתוכם נולדנו ובתוכם אנו פועלים. גם הניסיון להינתק מהם מאשש את קיומם, ומנהל איתם דיאלוג. והנה, דווקא כשאנחנו מתמסרים – אם לבני אדם, אם לרעיונות, אם לעשייה – אנו מסוגלים לגלות תחושת חירות שלא מתקיימת מחוץ למערכי ההתמסרות, השעבוד, ההיקשרות. 

דווקא בתוך המים, כשהכול סוגר, ואי אפשר לצאת, אפשר פתאום לנשום. לנשום באמת. לא את האוויר הרגיל, הדליל, אוויר הפסגות של הרי הפחד, אלא את האוויר הדחוס, העשיר, המתפקע, הנמצא בקרקעית, מתחת לקרום האהבה עמוק הטעם. שם, במקום שאי אפשר לנשום, אפשר לחיות. אולי בדומה לעובר ברחם אימו, ששוכן בשקט מושלם בתוך מים גדולים המכסים אותו, ואין לו יכולת לנשום בעצמו, אלא רק באמצעות אימו. וכל נשימה משותפת שלהם, שאין בה חירות של אדם כשלעצמו, אומרת אהבה, וחיים.