כַּזֹאתִיוּת פְּשׁוּטָה כְּמוֹ מוּזִיקָה קָלָה

תמונות מן הדרך | יעל גלוברמן
 

הַלֵּב אִתָּנוּ בַּמְּכוֹנִית. אֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים מִלָּה,
לַמְרוֹת שֶׁהַבֹּקֶר שְׁנֵינוּ עֵרִים לָעֻבְדָּה הַזֹּאת     
כְּמוֹ לְהִמְהוּם מָנוֹע אָמִין וְדִּמְיוֹנִי.         
אַתָּה נוֹהֵג, יָדֶיךָ רְחָבוֹת עַל הַהֶגֶה, זָזוֹת                                   
רַק מִדֵּי פַּעַם, כְּשֶׁצָּרִיךְ.
אֵין עֲדַיִן גִ'י פִּי אֶס, וַאֲנִי מְנַוֶּטֶת, מְרַשְׁרֶשֶׁת
בַּמַּפָּה. כַּזֹאתִיוּת פְּשׁוּטָה כְּמוֹ מוּזִיקָה קָלָה                               
וְקֶצֶב מֶטְרוֹנוֹם הַמַּגְּבִים. שְׁנֵינוּ                                                                        
יוֹשְבִים קְרוֹבִים עַל זוּג הַמּוֹשָׁבִים,
חֲגוּרִים בַּחֲגוֹרוֹת הַבְּטִיחוּת, זָזִים קָדִימָה יַחַד,
לֹא מִתְיַחֲסִים לָעִצּוּב הַשִּׁמּוּשִׁי                      
 שֶׁיְּאַפְשֵׁר לְכֹל אֶחָד לְהִפָּלֵט בְּבוֹא הַיּוֹם            
לְבַד לְגַמְרֵי לֶחָלָל. מֵאֲחוֹרֵינוּ, עָטוּף וּמְרֻפָּד                                              
יָשֵׁן הַתִּנוֹק שֶׁלָּנוּ, בַּקְּלִיפָּה הַמְּקֹעֶרֶת              
שֶׁל כִּסֵּא הַפְּלַסְטִיק הַטּוֹב. אֲנַחְנוּ לֹא חוֹשְׁבִים                                         
עַל הַעֻבְדָּה שֶׁעָשִׂינוּ אוֹתוֹ יַחַד, זֶה לֹא דָּבָר 
שֶׁחוֹשְׁבִים בִּכְלָל יוֹתֵר מִפַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלֹש, 
אֲבָל הַשֶּׁקֶט. הַשֶּׁקֶט הָרָחָב הַזֶּה.     
אַתָּה מֵזִיז קְצָת אֶת הַמַּרְאָה,
אֲנִי נוֹגַעַת בָּרַקָּה שֶׁלְּךָ לְלֹא סִבָּה וְאָז חוֹלֶצֶת נַעֲלַיִם                                                  
וּמוֹתַחַת רַגְלַיִם עַל לוּחַ הַשְֹּעוֹנִים.                                                           
הָאֲוִיר מָתוֹק. מִישֶׁהוּ בָּרַדיוֹ שָׁר כֵּן, כֵּן.            
מֵאחוֹרֵינוּ הַטַּיָּס, יָשֵׁן.    

מתוך: מפת חצי האי, הקיבוץ המאוחד  
                                                   
‏
אני אוהב לנסוע ברכב, במיוחד כשהמטרה מעומעמת והדרך חדשה (לפחות עבורי), והעיניים אינן מורגלות לנוף שאותו הן רואות בפעם הראשונה: מתרגשות ממנו כמו תינוק (איזו עוד חוויה תאפשר לנו זאת מבלי להתבייש), מהצבעים, מהצורות, מהריחות, מהפגישות. גם הצלילים יעברו הזרה, ולו הפשוטים שבהם. 

אני אוהב לנסוע בלי לדעת לאן בדיוק אגיע, לפנות בדרכים לא מוכרות, לנסות פניות נסתרות. להרגיש את הגוף והראש אומרים – די, שכב לישון, אנחנו צריכים לעכל, לספוג את הגשם הזה, כי גם להכרה יש מידת עומס מקסימלית. 
אני לא יכול להימלט מהמחשבה שחירות וחופש פירושם קודם כל תנועה – ומנגד חוסר ידיעה, כלומר היכולת לנוע גם במחשבה. בשנים האחרונות אנחנו עוברים שינוי מהותי, אבל איטי מכדי שנרגיש בו מייד. בהתחלה הטכנולוגיה החלה לצמצם את חיינו, אפילו את זהותנו. הטעם נהיה מוכר יותר. הווייז נתן לנו מפה סדורה. עכשיו אי אפשר לטעות כמעט, או סתם לסטות מהדרך. עכשיו עלינו לנוע עם כולם במה שהותווה מראש. 

ואם זה לא הספיק, הינה נראה שהימים בשנה החולפת הבהירו לנו בברוטליות כמה הדינמיקה והתנועה כשלעצמם חיוניים לנפש, לנשמה. כמה הם מהותיים לדבר שאנחנו קוראים לו חיים. 

בבת אחת: המכוניות נעצרו, הטיסות קורקעו. שרטטו לנו גבולות קרובים, נדחסנו לתוך כלובים. קיבלנו הוראות לא לזוז. לאט-לאט המצוקות החלו להרים ראש. משהו לא מוסבר החל לכרסם בנו. גם חוסר תנועה פיזית וגם חוסר תנועה נפשית – כלומר היכולת לחלום על מחר, על הספר הבא, אולי אפילו על חופשה – נשללו מאיתנו באחת. פתאום היינו יצורים אחרים, בני מזל פחות ממה שהורגלנו אליו. 
את השיר של גלוברמן אהבתי עוד לפני שהמגפה הייתה אפילו שמועה. הדימוי של הרכב כמטוס מחדד היטב את החוויה הזו של הנסיעה כהמראה למקום לא מוכר, זו באמת המראה מעל, ובשיר הזה היא תופסת נפח נהדר וניואנסים רבים. בכל זאת, זאת לא עוד נסיעה ברכב, יש משהו שמדגיש שהדרך חשובה יותר מהמטרה.
 
בסרט המפורסם ״צילו של שוגון״ (יאסורו פורוהאטה, 1989) מחליט ג׳ובי, ראש הצוות המאבטח את יורש העצר הנרדף, להניח לו לבחור את הדרך שבה יצעדו (יותר נכון, יימלטו, ולכן הבחירה גם חשובה וזהירה כל כך). טקשיו, יורש העצר הצעיר, בוחר להחליט בספונטניות ולעקוב אחר הגחלילית המאירה את הלילה. באינטואיציה. גם ג׳ובי מרפה, ויעשה כל שיראה לו הנסיך הצעיר – אבל תמיד נכון להגן עליו ככל יכולתו. 
בשיר של גלוברמן הזוג ברכב מחזיק מפות (בבגרות אנחנו עצמנו הופכים למפה, כל דרך בנו סלולה, חרושה, ידועה בשמה. אפילו המחר הנפלא לא יעורר בנו ציפייה). אבל זה התינוק הישן שבזכותו הוריו ימריאו: החלומות שבהם הוא שקוע דומים הרבה יותר לדרך בתולית. לפעמים נדמה לי שהחופש תלוי במידת החלומות, במשקלם, במעופם. אבל גם לכך יש גבול: מעל הכול, מעבר לכול, שההבטחה לחופש היא בחוסר הידיעה, ברצון שעוד לא פוענח, במחשבה חסרת גבולות; היא קיימת קודם כול בהבנה שהחופש שלנו לעיתים תלוי באחרים, ולעיתים שהחופש של אחרים תלוי בנו – וגם זאת לימדה אותנו היטב התקופה האחרונה. גלוברמן ובן זוגה בוחרים להעניק אותו בשמחה לצאצאם, לדור החדש, לתינוק הישן בבטחה.