"הוּא הֵבִין כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם "

נוּן | נתן אלתרמן

 

בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן,

עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,

הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,

אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

 

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא

בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.

וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא

כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

 

תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ

מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,

דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,

וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

 

וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם

הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו

בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם…

כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

 

וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,

וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ

וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

 

אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,

וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,

הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,

כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

 

וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת

וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה–

כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת

אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה"…

 

אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם

שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף, –

אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם...)

בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף…

 

הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,

וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,

וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,

צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

 

הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

הוּא הֵבִין

כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

 

בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר

אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.

וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,

עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע…

 

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ

אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל –

וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,

הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל

 

פסח תש"ט

(מתוך הטור השביעי - כרך א', הקיבוץ המאוחד, 2010)

 

 

שירו זה של נתן אלתרמן מתוארך לפסח תש"ט – כשנה לאחר ההכרזה על קום המדינה ועם תום מלחמת השחרור. השיר הפותח "בעומקי ספר שמות... בין מכרות רעמסס או פיתום", מסתיים "בגדנ"ע... הליל" – כלומר מקשר בין העבר הרחוק ובין המאורעות ההיסטוריים בהווה השירי. הקישור מתרחש באופן פואנטלי רק בשני הבתים האחרונים בשיר, בדילוג קל על אלפיים שנים כיום אתמול כי יעבור, כאשר נון המקראי מתואר כאביו של יהושע נער הגדנ"ע, מנקודת מבטו של הירח העד הנצחי. כך, הקורא בן דורו של אלתרמן מוזמן לקרוא את קורות דורו כגלגול חוזר של יציאת מצרים וקריעת ים סוף: מהלך של גאולה.

 

ואולם הדובר השירי אינו ממהר לסחוף את קוראיו בהתלהבות משיחית, אלא בוחר להשתהות דווקא בכאבם של הגאולים ולהגיע רק בהדרגה מדודה מאוד אל רגעי השיא של גאולתם. גיבור השיר הוא אנטי-גיבור: פלמוני, עבד זקן, אדיש ויגע, שנדמה כי הוא קהה לכל הדרמה העצומה שבתוכה הוא חי. גם את "בנו", גלגולו הציוני המודרני, אנו פוגשים לא ברגעי גבורתו (הצפונים כהבטחה בשמו – יהושע בן נון, כובש הארץ), אלא כנער קטן הזקוק לתמיכת אביו. באופן אופייני, אלתרמן בחר כאן – כברבים משיריו – בנקודת מבט היוצרת הזרה, מבט מן השוליים – שאינם יודעים עוד כי הם עתידים להיות למרכז. כך נבנה מתח, הרחקה אלגורית שתוביל להפתעה, וגם נוצרת תובנה חשובה: שמופתים וגאולה הם מאורעות ותהליכים מורכבים ולא קלים להכלה, ושתמורה חיצונית לא תמיד תואמת תמורה פנימית. זוהי בחירה פואטית אך גם בחירה של מנהיג תרבות. "יודע צדיק נפש": אלתרמן מיטיב לגעת כאן בפרופיל משותף לרבים מלוחמי תש"ח, עולים חדשים שידעו סבל רב בארצות מוצאיהם בגולה, שהמעבר לארץ לא היה פשוט להם כלל ועיקר. בשירו הוא נותן מקום לכאבם, ורק לאחר מכן עובר איתם – ולמעשה מעביר אותם – תהליך של שחרור מהקליפות שעטתה עליהם הגלות.

 

מדוע נון צופה בכול מתוך אדישות? אלתרמן מבין לליבו העוטה שריון ומציירו במבט חומל, כמי שמוכרח היה לקבור כל רגש כדי לשרוד. ומה בכל זאת מעירו מתרדמתו? הבית המכונן שבו מתרחש המפנה מסומן גרפית על ידי ריווח האותיות: "א ב ל  א ז...". הריווח מדגיש, יוצר תחושה של השתהות דרמטית, ואפילו ממחיש את קריעת הים – המילה הדחוסה נבקעת כמוהו, פרגוד המציאות המוכרת מוסט ומאחוריו מתגלה מציאות חדשה ופלאית. המילה "אז" מתייחסת לפסוק המקראי "אז ישיר משה" ומצביעה על השירה כנקודת התפנית. השירה מעירה בליבו של נון את הצעקה המודחקת. השירה, שהיא קפיצה תודעתית עצומה עבור עם של עבדים, היא הגאולה האמיתית, הגאולה הפנימית. עם שלפני כן במאות שנות פרך במצרים, וגם לאחר מכן בארבעים שנות נדודים במדבר, ידע רק לצעוק ולהתלונן – פתאום מוצא בתוכו להרף אחד את גבהות הרוח וגדלות הנפש לשיר, להודות ולהלל, אף לחזות בעיני רוחו את העתיד המיוחל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך" (שמות טו, יז). זוהי החירות האמיתית: לשיר, שפירושו לחבור אל גרעין העצמי, אל לוז ההוויה; להרגיש, לחוות, להבין, לדעת, להכיר בנס.

 

מלבד אמירה רוחנית יש כאן גם רובד ארס-פואטי; אמירה של "אלוף נון" (אחד משמות העט של נתן אלתרמן – ר"ת של שמו האמיתי) ביחס ליצירתו שלו, ולחשיבות המעשה התרבותי בהקשרים ההיסטורי והלאומי. השירה היא המחברת בין המציאות ובין ידיעתה והבנתה: "שירה חדשה שיבחו גאולים".

Model.Data.ShopItem : 0 6