אותיות פורחות באוויר

(מתוך "דופק", 2007, הקיבוץ המאוחד)

 

 

כמה מהזיכרונות הלשוניים הראשונים שלי קרו ברגעים שבהם נתקלתי במילים לא מובנות במהלך קריאת ספר או צפייה בטלוויזיה. אני ממש זוכר את הרגעים האלה בילדות שבהם מילים לא מוכרות מתנגשות בך, ואתה ממש מרגיש את הכוח שלהם להדוף אותך מהעולם של הספר או מההבנה של הסיטואציה. כך התחלתי לפתח כלפי השפה הבריונית יראת כבוד.

 

משום מה, לא הייתי עוצר לבדוק את פירוש המילים במילון, אלא מנסה להבינן מתוך ההקשר. אני זוכר שבכיתה ו', באחד השיעורים, היסטוריה או תנ"ך, עניתי על אחת השאלות ששאלה המורה והשתמשתי במילה "לגיטימי". לא ידעתי את פירושה המדויק, אך מתוך הקשרים שונים, הבנתי שזה משהו כמו "מותר" או "אפשרי". אני זוכר שהמורה גערה בי, "מה הקשר ל'לגיטימי'? אתה יודע בכלל מה זה 'לגיטימי'?". "בטח", אמרתי, "'לגיטימי זה כשמשהו מותר או אפשרי". "טעות!" ששה המורה, "פירוש המילה 'לגיטימי' הוא חוקי. באנגלית, המילה legitimate נגזרת מהמילה legal".

 

הייתי נבוך מהתגובה של המורה, ובבית מיהרתי לבדוק במילון. לצערי הרב, היא צדקה: באמת היה כתוב ש"לגיטימי" הוא חוקי. טוב, חשבתי, עם אבן-שושן לא מתווכחים, עכשיו תלמד לקח ואל תשתמש יותר במילים שאתה לא מבין. אבל היום אני יודע שהדבר המכונה לשון אינו יכול לעבור רדוקציה לסך המושגים שיש במילון. אפשר לומר, למשל, שמעשה מסוים אינו לגיטימי, גם אם הוא חוקי, וזאת בסתירה להגדרת המילונית של "לגיטימי". אנו לומדים להשתמש במילים בצורות שונות ומשונות, והתנועה של השפה יוצרת סחף אדיר שפורץ כל סכר מילוני. החיים המעניינים ביותר של המילים מתרחשים כאשר הן יוצאות לבלות מחוץ למילון.

 

 

ברמה הפילוסופית, הדבר שמרתק אותי בשפה יותר מהכול הוא חוסר היכולת להימלט ממנה או להתייחס אליה שלא באמצעותה. אני יכול לחשוב על הלשון רק דרך הלשון, וכל ניסיון לדבר על השפה רק ממחיש את המבוך שאנו שרויים בו. מובן שיש לכך קשר ישיר לחוסר האפשרות שלנו לאפיין את עצמנו, שהרי אז אנו נדרשים להתייחס באופן אובייקטיבי אל משהו שמתרחש בנבכי הסובייקטיביות שלנו.

 

הדבר המעניין ביותר הוא שהאפשרויות האלה, גם אם הן לעתים קרובות מבלבלות ומטעות, קיימות בתוך הלשון שלנו, כפי שוויטגנשטיין כתב: "נמצאנו כלואים בתוך תמונה, ולא יכולנו להשתחרר, כי היא שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא-רחם" ("חקירות פילוסופיות" 115§). כלומר, הדיבור או המחשבה על הלשון, בלתי אפשריים ככל שיהיו, הם חלק מהאפשרויות הפתוחות לפנינו בשפה. השאלה היא כיצד אנו מתייחסים לפרדוקס הזה?

 
ויטגנשטיין. "כלואים בתוך תמונה"

אפשרות אחת היא להעמיד פנים שאפשר לנתח את הלשון (ואת עצמנו) מתוך הכלים שהשפה עצמה מעניקה, ואפשרות אחרת היא שיש להשתחרר מהאשליה שאפשר לעשות זאת ולהסתפק בתיאור הפעילות הלשונית. מובן שלבחירה זו יש השלכות הרות גורל, ואם להיות מעט דרמטי, התרבות המערבית מתקיימת בתוך המתח המתמיד שבין שתי האפשרויות, שכן הן כרוכות בהכרח בתפיסה שלנו לגבי מה פירוש הדבר להיות אדם ומה מבדיל אותנו מבעלי החיים: האם האדם הוא יצור רפלקסיבי, רציונאלי ונעלה, שיש לו את המרחק הנדרש בין מחשבתו למושא מחשבתו, בין המחשבה על הלשון ללשון, ובין המחשבה על עצמו לעצמו, או שמא המרחק המלאכותי הוא שיוצר את הפערים הבלתי נתפסים בין מי שאנו מדמיינים את עצמנו למי שאנחנו, בעלי חיים עם שפה מפותחת? מה שאני הכי אוהב בפילוסופיה של ויטגנשטיין, וכן בספרות, הוא היכולת לחשוף את הרגעים הללו בלי להסביר אותם.

 

 

הדבר המסקרן ביותר בדיבור הוא שאתה יכול להיות מיומן מאוד ברמה הלשונית, אך דיבורך אינו מסקרן כלל וכלל, ולהפך. בניגוד למקצועות הספורט, למשל, שם נעדיף לצפות במצטיינים ובמיומנים, דובר עילג יכול לעורר עניין רב יותר מנואם רהוט. מובן שעילגות אינה תמיד מושכת, בפרט קלישאות בסגנון "שתי שקל", שכותבים רבים משתמשים בהן בחוסר חן כדי להדגיש את הנחיתות הלשונית של גיבוריהם, אך, כשרונית מטלון כותבת ב"קול צעדינו": "יכולתי להרוג אותך. מאלוהים שלא הרגתי אותך", יש בעילגות הזאת כדי לתאר דמות שלמה על מכלול רגשותיה באופן ששום דיבור אחר לא יכול לעשות.

 

אנשים שתופסים רהיטות לשונית כעליונות אינטלקטואלית הם בלתי נסבלים בעיניי, וכך גם אנשים שרואים באוצר מילים גבוה עדות לנפיחות. ככותב, אתה מוכרח שיהיה לך את מכלול הארסנל, גם אם לא תשתמש ברובו, בדיוק כפי שעליך להכיר את הדמויות שלך בצורה מעמיקה יותר ממה שתכתוב עליהן בסופו של דבר ברומן.

 

ממהותה של שפה להיות מחד כלי לביטוי, למחשבה ולתקשורת, ומאידך, מקור לטעויות, מרחב של אי הבנה ובסיס לקצר בתקשורת. הלשון לא יכולה לעבוד מבלי שתהיה לה האפשרות להתקלקל. גם חוסר מודעות ביחס לשימוש בלשון אינו מקומם אותי, כיוון שגם הוא הכרחי לפעילות השפה.

 

הפילוסוף גוטלוב פרגה, למשל, כתב עוד ב-1892 שהביטוי "רצון העם" הוא ביטוי סרק בשפה, כיוון שאינו מצביע על שום אובייקט ממשי. ובכל זאת, עד היום, משתמשים בכל דרך אפשרית בביטוי הזה, בעיקר כדי לנטוע בנו את האשליה שיש גוף המכונה עם, ויש לו רצון אחיד, וזה הדבר שהוא רוצה. כעס על תופעות לשוניות כאלה משול לכעס על טורנדו או על שיטפון. רוב האנשים סבורים שהשפה משקפת מציאות, ולפיכך מספיק להם עצם השימוש בביטוי "רצון העם" כדי לטעת בהם את השכנוע הפנימי שאכן קיים "רצון" ל"עם".

 

מכותב או מהוגה אני מצפה למודעות גדולה יותר בנוגע ליחס שבין שפה למציאות או להבניית המציאות, וכאן הצורה לא פחות חשובה מהתוכן. אני חושב שהשאלה הבסיסית של כותב צריכה להיות אם המילים שלי הן אזמלים קטנים שחוצבים בסלע העולם, או שמא הן אזמלים קטנים שחוצבים באזמלים שחשבתי אותם לסלע העולם? האם המשפטים בונים מציאות כדי להראות לקורא מהו העולם, או שמא המשפטים שלי בונים מציאות כדי לפרק את עולמו של הקורא? הכותבים שאני אוהב משתייכים לחלק השני.

 

(מתוך "אדם וסופי", 2009, הספרייה החדשה)