סמסטר ב', סוג ז'

בשבוע הבא חוזרים הסטודנטים ללימודים, אחרי חופשת הסמסטר. את השבועות האחרונים הם היו אמורים להקדיש בעיקר לקריאה אינסופית של מאמרים וספרים, והכול כדי לעבור את הבחינות. מה יישאר להם מזה? זו כבר שאלה אחרת.
כאן מגיע תפקידו/ה של המרצה: ללמד לחשוב, בראש ובראשונה

כמי שמרצה כבר 13 שנה באוניברסיטאות ובמכללות שונות, וכבוגר מערכת החינוך בישראל, לא הייתי צריך את תוצאות המחקר שהתפרסם השבוע כדי לדעת את התשובה: 87 אחוז מהתלמידים שוכחים את החומר הנלמד מיד לאחר הבחינה. המחקר הזה, שהוצג בכנס ירושלים לחינוך, רק מחזק את עמדתי מאז שהייתי תלמיד – אין כל תועלת בבחינות.

מוזר, אבל תמיד אהבתי להכין עבודות במקום להיבחן, למרות שזה הרבה יותר קשה. לבחינה אין באמת ערך של למידה, יש לה ערך של שינון. לשינון כשלעצמו יש ערך, אבל הוא חייב להיות ממוקד מאוד. עד היום אני זוכר חלקים גדולים מקינת דוד.

לעבודה לימודית, שבה צריך/ה התלמיד/ה קודם כל לחשוב, לשאול שאלות, לקרוא הרבה, לסנן, להבין ולעבד, ורק אחר כך לכתוב, יש הרבה יותר ערך לימודי וחשיבתי. כל זה, כמובן, אם העבודה נעשית כפי שצריך לעשות עבודה בתיכון או באוניברסיטה, אם באמת עושים אותה מתוך רצון. היום, בעידן ה"גומרים-הולכים", תלמידים וסטודנטים מוצאים דרך "נהדרת" להכין עבודות: העתקה של קטעים שלמים מוויקיפדיה, מעבודות של סטודנטים אחרים, מספרים ומתקצירים, וחיבור ביניהם באמצעות משפטי קישור. לא, חלילה, חשיבה עצמית; לא, חלילה, ניסיון אמיתי לחקור וללמוד; לא, חלילה, מתוך עניין. " כאן מגיע תפקידו/ה של המרצה: ללמד לחשוב, ליצור עניין, לאתגר, לגרות את האינטלקט, להנחות ולהבהיר היטב איך צריך להכין עבודה; ולהתעקש על הדרישות ולא להרפות. זו מלאכה לא קלה. זה אומר שמהמרצה צריך להקדיש זמן ומחשבה, בדרך כלל מחוץ לשעות העבודה הרגילות באוניברסיטה, וכמובן מבלי להיות מתוגמל כספית. זו אולי אחת הסיבות שממשיכים לתת בחינות במקום עבודות "

כאן מגיע תפקידו/ה של המרצה: ללמד לחשוב, בראש ובראשונה, ומבלי להיות שבויים בקונצפציה; ליצור עניין, לאתגר, לגרות את האינטלקט, להנחות ולהבהיר היטב איך צריך להכין עבודה; ולהתעקש על הדרישות ולא להרפות. זו מלאכה לא קלה. זה אומר שמהמרצה צריך להקדיש זמן ומחשבה, בדרך כלל מחוץ לשעות העבודה הרגילות באוניברסיטה, וכמובן מבלי להיות מתוגמל כספית. זו אולי אחת הסיבות שממשיכים לתת בחינות במקום עבודות. שני הצדדים, מתברר, מעדיפים לצאת ידי חובתם, וכששני הצדדים מרוצים, אין שום רצון וסיכוי לעשות שינויים.

בימים האחרונים סיימתי לבדוק 60 מבחנים בערך. "מה אתה בא בתלונות", אתם שואלים בצדק, "אם גם אתה נותן בחינות?". ובכן, זו המדיניות המועדפת של המקום שבו אני מלמד. בכיתה אחת היו ארבעה נכשלים מבין 23 נבחנים, ובכיתה השנייה 13 נכשלים מבין 27 נבחנים. ההבדל בין שתי הכיתות, וסליחה אם אני נשמע שחצן ויהיר, הוא שהכיתה הראשונה לומדת אצלי זו השנה השנייה, וכבר הפנימה את הדרישות ואת דרכי הלמידה, ומי שלא עמד בהן פשוט לא נרשם ללימודים אצלי; ואילו הכיתה שבה 50  אחוז נכשלו לומדת אצלי לראשונה. קראתי את הבחינות והזדעזעתי: סטודנטים ללא יכולת ביטוי, עם שפה עילגת, עם שגיאות כתיב נוראיות, חוסר הבנה מוחלט של החומר הנלמד, אי קריאה של ביבליוגרפיה, ובעיקר חוסר יכולת לחשיבה ולעיבוד חומר באופן עצמאי. הזדעזעתי, אבל לא הופתעתי.

אז מי אבי הכישלון? אני, על שלא הצלחתי במלאכתי להוביל אותם לדרך חדשה של למידה וחשיבה, או אולי הם, על שאינם רוצים באמת ללכת בדרך חדשה. אני מניח שזה עניין של תהליך שלוקח זמן, אבל בראש ובראשונה צריך להכיר בעובדות המצערות: בוגרי מערכת החינוך המגיעים היום לאוניברסיטאות, ובעיקר למכללות, הם בחלקם הגדול ברמה אינטלקטואלית נמוכה למדי, עם רמת עניין ירודה (שלא לומר אפסית).

במצב הנוכחי, שבו המאבק על כל סטודנט וסטודנטית בין האוניברסיטאות והמכללות רק הולך ומחריף; במציאות של היום, שבה מצבם הכלכלי של המוסדות האקדמיים, שהם לא המרכז האוניברסיטאי באריאל, נמצא בשפל – הסינון הוא מינימלי. כל דכפין מוזמן בברכה. זה לא חדש, אבל עדיין מבהיל.

אם פעם היינו מדינה שגאוותה על החינוך וההשכלה שהיא מעניקה לילדיה, הנה באים בוגרי המערכת הזו ומראים לנו מה באמת היה כאן: כישלון אחד גדול, שאת תוצאותיו רואים עכשיו ונראה עוד בעתיד. לא סתם אמר חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2004 הישראלי פרופ' אברהם הרשקו, לאחר זכייתו של עמיתו הפרופ' דן שכטמן בפרס נובל לכימיה בשנת 2011: "אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים", הוא אמר, והתכוון למעמדו של תחום המדעים בישראל. הוא דיבר על מדעים ואני מוסיף – ידע והשכלה בכלל.
אולי נצליח להתעודד קצת. הנשיא אובמה

נשיא ארצות הברית ברק אובמה ינחת בישראל עוד חודש בערך, וברשת רצה לה היוזמה להזמינו לנאום בכיכר רבין בפני הציבור הישראלי. אני, כמובן, בעד היוזמה המוברכת הזו. זה יכול להיות עוד רגע של התעלות, משהו שכל כך חסר לנו ואולי יוכל להזכיר רגע אחר שהיה בכיכר הזו, כשנקראה עדיין "כיכר מלכי ישראל".

פעם היו צוחקים ואומרים שאם ביל קלינטון, הנשיא האמריקאי הנערץ ביותר על הישראלים, היה מתמודד כאן בבחירות לראשות הממשלה, הוא היה זוכה בהליכה. אני די משוכנע שגם אם אובמה היה מתמודד כאן הוא היה זוכה לפופולריות רבה. אז תנו לנו את אובמה בכיכר, אולי נצליח להתעודד קצת ובכל זאת לחשוב, ולו לרגע, ש"כן, אנחנו יכולים".