החוף בארוגם-ביי בסרילנקה ארוך ובהיר. קשה להאמין עד כמה הוא נקי ושקט. אני מהלך בו בוקר אחד ומצפה לנהמת הטרקטורונים המוכרת מהארץ, אך זו מבוששת להגיע. במקומה, מאחרי שורת דקלים גבוהים, מופיע עדר פילים קטן. כ-15 פרטים בלהקה, והם צועדים מולי בשלווה פלאית. מבטי מחפש את המאהוט, האדם הנוהג בפיל - לכך הורגלתי בהודו. לשווא. לא מאהוט ולא נעליים. מדובר בעדר מופקר לחלוטין, הנושם ונע עצמונית ללא מגע יד אדם. הלהק מתקדם לעברי בצעד בוטח, ואני לא כל כך בטוח מה עלי לעשות. מימיני ומשמאלי אין איש שינחה אותי, רק שני דייגים ניצבים על עמודי עץ קטנים כעשרים מטרים בתוך הים.
"היי!", אני צועק לדייגים, ואחד מהם מסב את ראשו אלי. "איך, כאילו, מה, מה אני צריך לעשות? הם מסוכנים?". הדייג בוהה בי ואינו מגיב. בטח לא מבין אנגלית. בינתיים עדר הבהמות הענקיות ממשיך להתקרב, ואני כבר ממש בלחץ. אומרים שלפיל יש זיכרון של פיל. אני מקווה שאף אחד מהפרטים בלהקה לא ייזכר שישראל מכרה נשק גם לכוחות הממשלה וגם למורדים. "היי", אני שב וצועק לדייג. העדר כבר ממש קרוב ואין לי לאן לברוח. הפעם שני הדייגים מסובבים ראשיהם לכיווני. אני מצביע על הפילים המתהלכים בהחלטיות לעברי ומסמן נואשות בידיים. הדייגים מתפוצצים מצחוק.
קפאתי על מקומי. הפיל המוביל הולך ישר אלי ומביט בי בעיניו הקטנות. שאר החבורה מאבטחת אותו מאחור במבנה מכונס. לא יודע, ב"ספר הג'ונגל" הם נראים הרבה יותר סימפטיים ושום דבר לא נרמז שם לגבי הריח שלהם. איני זע. הזיעה ניגרת ממצחי ואני מקווה שלא לסיים את חיי כאלעזר החשמונאי. כעת חולף לו העדר מימיני ומשמאלי, בוטש בחול הדק. נשימותיהן של הבהמות הגדולות רוחשות ברקע, ריחן החריף מדגדג את אפי. לאט-לאט הם מתרחקים. אני עדיין משותק, איני מניע אפילו את ראשי. הדייגים מביטים בי משועשעים. למזלם הם לובשים חצאיות, אחרת היו עושים במכנסיים. אחד מהם מתקרב אלי וטופח על שכמי. "ראיתי הרבה אנשים לבנים", הוא צוחק בפה ששיניים ממלאות אותו במשרה חלקית. "אבל אף אחד מהם לא היה לבן כמוך". מתברר שהוא כן יודע אנגלית, הממזר.
"תגיד, של מי הפילים האלו", שאלתי את אברהים כשחזרתי אל הגסטהאוז.
"אלו פילים של אף אחד, הם סתם מסתובבים על החוף".
"והם לא מזיקים?".
"בדרך כלל לא. פעם אחת הם אכלו פירות מנגו שכבר נשרו ותססו על הקרקע, אז מזה הם כנראה קצת השתכרו ומעכו שתי מכוניות קטנות".
"קטנות? מה אתה אומר...".
"אבל זה קרה לפני המון זמן, בשבוע שעבר".
למה הם יורים?
עדר הפילים היה הקש הקטן ששבר את גב הגמל. די נמאס מארוגאם ביי. יותר מדי שקט, קוקוסים, גלים וטבע. כמה אפשר? בפוסטרים, החופים הטרופיים נראים מאוד פסטורליים. אבל זה מפני שאי אפשר לחוש בהם את הלחות. בן דודו של אברהים מגיע עם מיני ואן קטן ולוקח אותנו לקנדי, העיר השנייה בגודלה, הנמצאת במרכז הג'ונגלים של האי.
אחרי הנחיתה הרכה, אנחנו פוגשים את שכננו לחדר באכסניה. דייוויד סילברמן שמו, רופא עיניים צעיר המתנדב בסרילנקה. יחד אנו יושבים וצופים ב-CNN. באופן מפתיע מתברר כי סילברמן הוא יהודי, והשיחה מתגלגלת. הדוקטור הצעיר מספר, למשל, שביקר כמה פעמים בישראל ושהמקום האהוב עליו בעולם הוא בת ים.
"בת ים?", אני שואל בפליאה.
"כן, בת ים. השקט במקום הזה, משהו נדיר".
"בת ים?", אני שואל שוב.
"כן. בת ים. כל כך רגוע שם, וזה עוד כשביקרתי בעיצומו של חג".
"איזה חג?".
"יום כיפור". האנגלי לוגם מהג'ין. "אני מבטא את זה נכון? יום כיפוררר. כיפוררררר. תגיד, למה אתה לוקח את זה?", הוא מצביע על כדורי הלריאם נגד מלריה - כדורים אימתניים ומגעילים שאמנם מונעים מלריה ביעילות, אך גורמים לחלומות בעתה וחרדות.
"אין פה מלריה?".
"בטח שיש. אבל הכי טוב נגד מלריה זה ג'ין וטוניק".
"אתה בטוח?".
"ודאי שאני בטוח. אני לוקח את זה כל יום, ועד עכשיו לא קרה לי כלום. אני אפילו די נהנה".
לואי, שווייצרי צעיר, מצטרף לשיחה. הוא מציע שנלך יחד למקדש שבו נשמרות שיניו של בודהה. לפני שאני מצליח לרדת לסוף דעתו, מופיע על המסך מבזק מהנעשה במזרח התיכון. קסאמים נפלו שוב בשדרות, וצה"ל מבצע פעילות כמה קילומטרים בתוך שטח הרצועה.
"תגיד", שואל לואי, "למה הם יורים עליכם טילים? זה בגלל הכיבוש?".
"זה בגלל הסגר", עונה סילברמן בביטחון. "אתה ישראלי", הוא מחזיר אלי את השאלה. "אני יודע שהסכסוך הערבי-ישראלי מורכב. בכל זאת, מה למה הם יורים?".
"אה, זה פשוט", אני עונה. "הם משגרים טילים בגלל שהם ערבים ואנחנו יהודים".
"היי, תראה", לואי מצביע בהתרגשות על המסך ומתפוצץ מצחוק, "בדיוק בנגמ"ש כזה אני משרת במילואים, אני לא מאמין שאתם משתמשים בגרוטאות האלה!".
"הרגע אמרת בעצמך שגם אתם משתמשים בכאלה".
"נכון, נכון", מאשר לואי. "אבל מעבר לגבול בגזרה שלי נמצאת ליכטנשטיין. אז למשימות שלי מספיקה גם סיטרואן דה-שבו".
כעת מתגלע ויכוח מר ביני ובין השווייצרי בסוגיית הדרך המהירה ביותר להחלפת מוטות פיתול בנגמ"ש. שאר הנוכחים בחדר אינם מגלים עניין בנושא, וד"ר סילברמן מעלה גם הוא את האפשרות ללכת לצפות בשיניו של בודהה.
