התִראה קולי?

המיתוס היהודי המכונן, אותו חיזיון נבואי ארכיטיפי של מעמד הר -סיני, הוא ביטוי רב עוצמה למתח שבין קול ובין נראוּת קונקרטית המתבטאת בוויזואליה: "וידבר ה' אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול" (דברים ד, יב). ואמנם, אותו מתח מתקיים גם בשדה האמנות, שכן הציור והפיסול הם מדיומים אילמים במהותם.
 

אכן, אותיות עבריות וציטוטים מהמקורות רווחו מאז ומעולם ביצירה הישראלית, אבל שימוש בקול מסורתי הוא נדיר יותר. אמנות הווידאו מאפשרת היום לאמנים להציג קול ביצירתם. בענף היהודי של האמנות המקומית אפשר לזהות מגמה מעניינת של שילוב דימויים עם מוזיקה מעולם השירה והפיוט המסורתי - שילוב שאורג יחדיו קול ותמונה במעין אקט נבואי של "ראיית הקולות". בעבודות מעין אלה מנוכסים מחדש ריטואלים, תפילות, פולחנים ועולם פולקלוריסטי שלם.
 

סדרה של עבודות עכשוויות המשלבות קול בהקשרים יהודיים יכולה להמחיש זאת בנקל. בעבודות הללו משמשים דימויים חזותיים המקיימים אינטראקציה עם קול-שירה, תפילה או טקסט מושר מהמקורות. השילוב הזה יוצר טשטוש של הגבולות הקלאסיים הנוכחים בציור ובפיסול, שיצרו דיכוטומיה בין מדיום התמונה למדיום הקול.
 

"שהלב שלי יהיה ער"

השילוב בין קול של שירת תפילה ובין דימוי ותנועה הופיע לאחרונה בעבודה מעניינת של תמר אֶטוּן. בעבודת הווידאו "תפילת עמידה, כביש ירושלים-תל-אביב" היא נראית קשורה בחבלים כאשר היא ניצבת במאוזן בכמה לוקיישנים - על עמודי חשמל, בפתח מנהרה, על גשר, על מגדל ועל עץ זית - ומתנענעת בנענועי תפילה.

הפער בין קול אישי לקול ממושטר. עבודתה של תמר אטון
שינוי האוריינטציה ממאונך למאוזן מדגיש שתנוחת התפילה המסורתית מכוונת למזרח הקונקרטי, בזמן שלמעשה ביסוד רעיון התפילה עומדת כוונת הלב כלפי מעלה. ברקע העבודה נשמע קול זמר (ללא מילים) שהלחין הרב שלמה קרליבך בביצועים של שלמה פוקס ושל קבוצה בהנחיית ברוך ברנר. הזמרה מתחילה בקול בודד והופכת לקול של קבוצה שרה - דבר המעלה על הדעת את הפער שבין קול אישי-אותנטי לקול שיש בו שיוך חברתי-סוציולוגי ממושטר.
 

הילה ברק הציגה את עבודתה בחצר רשות השידור בירושלים במסגרת תערוכת תלמידים של המחלקה למדיה חדשה (אוצר: אורי דרומר) שנכללה באירועי "מוסררה מיקס 9: עבודה זרה, פסטיבל אמנות בינתחומי ובינלאומי במוסררה". עבודת הסאונד של ברק הושמעה בפינה בחצר ליד מעבר מדרגות צדדי; זהו חלל צר המבודד כמעט הרמטית ממרכז ההתרחשות וההתקהלות של המבקרים. הצבת הקול במרחב המוקף עציצים ושיחים יצרה שם תחושה שדימתה התבודדות ביער. הסאונד שהוטבע לתוך החלל הזה והאינטראקציה בינו ובין הצופים שניסו לפענח מהו הקול היוצא מהשיחים, יצרו תחושה מיסטית. עבודה זאת הנה במהותה דיאלוג מורכב עם תרבות התפילה הדתית, ונובעת מתוך מבט אישי.

"רציתי לערוך תפילה משלי, תפילה שאיננה נמענת לאלוהים אלא לעצמי", מספרת ברק, "רציתי לבטא בכך את התחושה שעולה ברגעים בהם האדם מרגיש מנוטרל מאלוהים, נשאר בודד עם עצמו, ומייחל אך ורק לחיבור עם הקיום שלו עצמו. התפילה הממוסדת היא בדרך כלל ביטוי של עבודת אלוהים וחיבור אליו. התפילה האישית שלי היא סוג של התבודדות אגוצנטרית בה אלוהים לא רשאי להיכנס".

כאמור, התפילה העולה בעבודה ארוגה באלמנטים שמקורם בתפילות דתיות באינטרפרטציה אישית. כך הפכה התפילה למעשה המבטא אינדיווידואליות ונשאר חסר את הכוונה הדתית האופיינית. קטע הסאונד נפתח עם נגינת רקע אלקטרונית המדמה אורגן, שעליו מושתתת הקלטה של היוצרת לוחשת בדבקות דברי בקשה ותפילה בְּלוּפּ חוזר, מעין מנטרה טרנס-רוחנית: "שאני אקום ולא אישן, שהלב שלי יהיה ער".
 

פסוקי התפילה המומצאים מתכתבים עם הפסוק: "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" (תהילים קכ"א, ד) ועם הפסוק המרגש: "אני ישנה ולבי ער" (שיר השירים ה, ב). אך לעומת הפסוק משיר השירים, המבטא את הייחול לפגישה עם אלוהים, כאן עולה בקשה הפוכה - להיפגש עם ה"עצמי" ולהרגיש חיות פנימית.
 

"והיא תהילתך"


בין תהילת האל לשפלות האדם. עבודה של תמר קרונמן המיצב "והיא תהילתך" של תמר קרונמן, שהוצג בתערוכת בוגרות המגמה לאמנות של מכללת אמונה ב-2008, הסמיך קודש לחול באופן שהיכה בצופה: לצד חפצי קדושה (ארון קודש ובמת בית כנסת) הציבה קרונמן צינורות אפורים המשמשים לניקוז ביוב ומזכירים את יצירותיו של האמן הצרפתי אלכסנדר פריגו.

הקול שבקע מהצינורות הוא שירה של פיוט המושר בימים הנוראים, והאווירה בו כולה הוד והדר. זוהי עבודה שכוחה ביצירת מתח בין הנשגב לבזוי. שילובים מעין אלה, המערערים על ההבחנות הפשוטות שבין קודש לחול ובין ההוד ליום-יום, הם מאופני הביטוי הרווחים ביותר בשדה האמנות העכשווית, אלא שהאמירה הממוקדת כאן תופסת מקום ייחודי אפילו בז'אנר המוכר כל כך. דומה שהחידוש פה הוא ביצירת חוויית שמע וראייה המתחברת לרעיון המופיע בפיוט המסורתי: הנגדה בין תהילת האל לשפלות האדם, ובחירתו של האל הרם להתייחס לאדם, השקוע בחומר הגס. ההצבה של היצירה דווקא בחדר תפילה ולימוד בבית כלא מנדטורי בירושלים תרמה לאמירה המהוקצעת שבה.

יחסי חול וקודש נדונים גם בעבודת וידאו של אודי צ'רקה. בעבודה נראה צ'רקה שט בסירת פדלים בנחל הירקון. הוא מטיל את מימיו לנחל, והכיפה שעל ראשו נופלת למים. כדי לחלץ את הכיפה קופץ האמן למים, פעולה שיש בה מעין אקט של טבילת טהרה. ברקע נשמעת מנגינת תפילת "כל נדרי", הפותחת את תפילות יום כיפור ומסמלת את מחיקת העבר (התרת הנדרים) והתחלה חדשה. באופן זה פעולה מן החול (עשיית צרכים) מעורבת בקודש (טבילת טהרה). התפילה ברקע מקדשת את המעמד, אבל שילובה עם החול יוצר אקט של "חילול הקודש".
 

"אשת חיל"
עבודת הווידאו של אשרת הלן בנתור, מציגה קליעה ופרימה של שיער, כשברקע נשמע קול נשי השר את פסוקי "אשת חיל" (משלי לא). בניסיון להתכתב עם פוליטיקת הגוף הנשי קול האישה, האסור לשמיעה ומוגדר "ערווה" במסורת העבר, מנוכס מחדש ונשמע כאן כשיר הלל לנשיות. האמנית מציגה מעין מכונת אריגה אנושית, שבצדה האחד יושבת דמות נשית שוויתרה על הסממנים הנתפסים בתרבות כנשיים: שיערה מגולח והיא עוסקת בפרימת שיער על גבי נול אריגה. בצדו האחר של הנול יושבת ספק אישה - ספק מכשפה ארוכת שיער. אחת הדמויות שרה, ולקצב שירתה נכרכת איקונה קטנה בחבלי שיערה.
 

העבודה נוגעת בנשיות דרך שני מיתוסים: מיתוס המכשפה קירקה מהאודיסיאה, ושירת "אשת חיל" מספר משלי.  משלי מעלה על נס את האישה החסודה - "אשת חיל". על-פי המנהג, הגבר שר את השיר לרעייתו לפני הקידוש בערב שבת. השיר מאשרר את תכונותיה ה"ראויות": טוּבה, חסדה, עורמתה, זריזותה, חריצותה, חוכמתה, ומעל לכל אלה - טרחתה סביב ביתה ובני ביתה.
 

 באמצעות דיאלוג בין המיתוסים  מייצרת האמנית שני דימויים נשיים החותרים תחת הדימויים המקובלים בחברה ותחת הדיכוטומיה האופיינית בין האם-הרעיה למכשפה או הזונה; מחד גיסא - הטיפוס הנשי התופס עצמו כסובייקט נחות התלוי באישור חברתי ומשפחתי, ומאידך גיסא - המודל הנשי הזנותי, של האישה המסרבת להשתייך לקטגוריות ה"ראויות" המיועדות לה מראש, ונוטלת את החופש לשיר לעצמה.
 

העבודה מעלה את שאלת הצורך בוויתור על מאפיינים הנתפסים כנשיים (השיער) - ויתור שנתפס לעתים כתנאי להשתתפות אקטיבית במרחב התרבות הציבורי. כאשר מושר השיר "אשת חיל" בקולה של אישה, השירה חותרת תחת המשמעות טעונת ה"אישור" הטמונה בגרסה המקורית המסורתית. השירה מטעינה את הטקסט במשמעויות חדשות של אהבה עצמית, תמיכה והשלמה עם הגורל הנשי בליווי הערכה, תשואות והלל למעשה ידיה שלה עצמה.
 

שילובים חדשים

בהתאם לתפיסה שלפיה שדה האמנות כונן על בסיס המודרנה החילונית, משורטט לרוב גבול ברור בין עולם האמנות ובין עולם הדת והאמונה. אלא שבניגוד למגמה הרווחת הזו, לאחרונה עולים בשיח קולות חדשים הטוענים שאמנות עכשווית אינה חייבת בהכרח לעסוק ביצירת תרבות חילונית הנבדלת מעולם הדת, אלא היא יכולה להיות אקט של קריאטיביות דתית פורייה.
 

בהקשר המקומי, השיח החדש, המכליא בין הדיסציפלינות דת ואמנות, מאתגר הן את השיח החילוני ההגמוני, הן את שיח תרבות השוליים הדתית. כך מצליח האקט ה"פוסט חילוני" ללכוד הכלאות מורכבות בין דתיות לחילוניות, במקום להחליף אחת באחרת.
 

כפי שהדגמנו, תחום הפולקלור המתחדש, שהיה בעבר מוקצה, הופך לאחרונה לנושא שנדון באמנות העכשווית ומפרה את השיח היהודי שלה.  שיח זה מבקש להציג ריבוי קולות ולהעצים את הלא-קאנוני, ובכך מציע נִראוּת למה שאינו מוגדר, בניסיון לאתגר לא רק את עולם האמנות, אלא גם להצביע על ההיבטים האמנותיים המובנים בשיח הדתי.
 

שילוב קול ומוזיקה ביצירת האמנות העכשווית חיוני להיותה של האמנות שיח דתי קריאטיבי, שכן ביסוד עבודת האל והפולחן היהודי העכשווי עומדים מלל הפה, שיח השפתיים, הניגון והשירה. הווידאו-ארט, שהתפתח בעקבות המיצג, והשילוב בין קול מסורתי לדימוי חזותי חדש מדגימים את המגמה החדשה ביתר שאת. אמנות זו מייצרת נראוּת פוסט-מודרנית שאורגת יחדיו עולם דתי ובו פסוקים ותפילות-ערגה יחד עם שיח עכשווי. כך הם נבללים זה בזה, מנוכסים מחדש, ונבחנים במערך הביקורתי הכולל של התרבות העכשווית.