להיכנס בשערי הטומאה

ראשון
"חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה, אִם לא כַאֲשֶר דִבּרְתּם בּאָזְנָי כּן אֶעֱשֶה לָכֶם. בּמּדְבּר הַזּה יִפְלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַרְכֶם, מִבֶן עֶשְרִים שָנָה וָמָעְלָה... וּפִגְרֵיכֶם אַתֶם יִפְלוּ בַמּדְבּר הַזּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רעִים בַמִדְבָר, אַרְבּעִים שָנָה".

שני
38 שנים, מחטא המרגלים ועד הכניסה לארץ, עסקו בני ישראל, יוצאי מצרים, בדבר אחד בלבד - מוות. "בַמִדְבּר הַזּה יִתַמּוּ, וְשָם יָמֻתוּ". סביב כל מת יש טומאה, וסביב כל מת יש בנים ובנות ואוהבים אשר ייטמאו לו ויזדקקו לטהרה שישיב להם הכהן באמצעות אפר פרה אדומה, עץ ארז, אזוב ושני תולעת.

שלישי
אחרי כמה ימים בכפר ההודי הקטן, המוצף בתיירים הלומי סמים, אתה שואל את החב"דניק המקומי אם הוא לא חושש לילדיו בין כל הצ'ילומים והבאנגים. הוא אומר לך שכשצינור מוציא מים, שום דבר לא נכנס פנימה. ואז אתה מבין למה לא נוח לך איתו - הוא אף פעם לא באמת מקשיב לך. יומיים אחר כך אתה עוזב.

רביעי
רק שלא תיכנס הטומאה הביתה. רק שלא תיגע בכלים, באוכל, בריהוט. רק שלא תחלחל אל הנפש. שלא תשתקף בעיני הילדים. 

חמישי
בימי קדם היו נקיי הדעת מקיפים את בתיהם במקוואות טהרה, משתמשים בכלי אבן יקרים שאינם מקבלים טומאה ונמנעים מלאכול אצל מי שאינו מבני החבורה. היום הם חיים בשבטים נבדלים, מטפחים תיעוב כלפי טומאות הקבוצות האחרות, מקיימים עולמות נפרדים של תרבות, הגות ופנאי, ונמנעים מלאכול אצל מי שאינו מבני החבורה.

וכך מחנכים לא רואים טלוויזיה, מתכנני ערים גרים בבתי כפר מטופחים, פקידי אוצר לא מכירים פועל, מתנחלים לא מכירים פלסטינים. האם אפשר לגעת בלי לגעת, להשפיע בלי להיות מושפעים?

שישי
"וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָרָה וְהִנִיחַ מִחוּץ לַמַחֲנֶה בְמָקוֹם טָהוֹר... וְכִבֶס הָאסֵף אֶת אֵפֶר הַפָרָה אֶת בְגָדָיו - וְטָמֵא עַד הָעָרֶב". בדרך ליצירת האפר המטהר ייטמא הכהן. בדרכו להביא טהרה לאחרים הוא יאבד את טהרתו שלו. התורה איננה מפחדת מהטומאה. זו הדינמיקה של החיים והמוות, שני קוטבי הקיום האנושי.

הכהן יעבור דרך הטומאה. ייטמא וייטהר. וזה בסדר גמור.

שביעי
כי הטומאה נוכחת. היא נמצאת בכל אהוב שמת, בכל ילד שנולד, בכל פגר חיה. כי אי אפשר ולא צריך להתגונן מפניה. כי אי אפשר ולא צריך לבקש חיים רצופי טהרה. זו התנועה אנושית. וזה בסדר גמור.

מפטיר
אין שמש ללא צל, וההכרח הוא כי נדע את הלילה.
(אלבר קאמי - מתוך הספר "המיתוס של סיזיפוס")

תודה לחגי רגב
*