ושוב, הכתם נשאר
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
17.7.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ושוב, הכתם נשאר

כתמי הדם שמילאו את הדיון ההלכתי גרמו לחכמינו אי נוחות. הם ניסו להסיר כמה כתמים עקשניים, אך לא הצליחו להעלים אותם לגמרי

"מעשה באשה" – והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר. אמר רבינא: לא להקל על דברי תורה, אלא להחמיר על דברי תורה, וכתמים עצמן דרבנן (נדה נט עא)

 

 תרגום:

(במשנה מסופר) "מעשה באישה" – והרי שנוי בברייתא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר (בסתירה לדברי ר' עקיבא במשנה). אמר רבינא: לא להקל על דברי תורה, אלא להחמיר על דברי תורה, ו(דיני)כתמים (הם דינים) דרבנן (מדברי חכמים).

 

הקשר:

הפרק השמיני של מסכת נידה במשנה עוסק בכתמי דם הנמצאים על גופה או על בגדיה של האישה, ובשאלה מתי – אם בכלל – הם טמאים משום נידה. במשנה השלישית בפרק מובא סיפור על ר' עקיבא ותלמידיו, ואליו מתייחס הקטע התלמודי שיידון כאן.

 

דיון:

החכמים מנסים לצמצם את הלכות הכתמים, אך מדוע אינם מבטלים אותן לגמרי?

 

"מעשה באשה"

כאמור לעיל, הפרק השמיני במשנה נידה מגדיר באילו מצבים מוגדרים כתמים הנמצאים על האישה כדם נידה טמא. המשנה הראשונה בפרק פוסקת כי מיקום הכתם על גוף האישה או על בגדיה יכול להעיד אם מדובר בדם טמא. למשל: "ראתה (כתם) על חלוקה – מן החגור ולמטה טמאה, מן החגור ולמעלה טהורה". המשנה השנייה בפרק מגדירה כלל יסוד: "ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות". כלומר, לאישה יש זכות לתלות את הכתם באירוע כלשהו שאינו דימום המחזור, וכך לטהר את הכתם. המשנה מפרטת דוגמאות ל"תלייה" זו, כמו למשל: "הרגה מאכולת (כינה) – הרי זה תולה בה". כלומר, אם הרגה כינה, יכולה האישה להתייחס לכתם כנובע מאירוע זה ולא כאל דם המחזור, ולכן להיחשב טהורה מבחינת דיני הנידה.hdp_ktm_0אין איסור על כתמים, רק על דם זב 

בעניין זה מצטט התלמוד מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים: "הרגה – תולה, לא הרגה – אינה תולה, דברי רשב"ג; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך – תולה" (נידה נח עב). נוכח זאת, קובע התלמוד כי המשנה הולכת לדעת רשב"ג. מדברי רשב"ג עצמו ניתן להבין את ההבדל העקרוני בין שתי העמדות: "לדברי אין קץ, ולדברי חברי אין סוף. לדברי אין קץ – שאין לך אשה שטהורה לבעלה, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דם מאכולת (כינה). לדברי חברי אין סוף – שאין לך אשה שאינה טהורה לבעלה, שאין לך כל סדין וסדין שאין בו כמה טיפי דם" (שם, שם). בכנות רבה מסביר רשב"ג ששיטתו מחמירה מדי, כיוון שבפועל, כל כתמי הדם על המיטה (ובהם גם דם כינים שאין האישה זוכרת אם הרגה אותן או לא) עלול לטמא את האישה ולאסור עליה לקיים יחסים עם בעלה. שיטת החכמים, לדעתו, מקלה מדי ועלולה לגרום לתלייה של כל הכתמים בדם כינים, ולמעשה, לפרוץ לחלוטין את גדר טומאת הנידה. רשב"ג מציע פשרה, בדמות עמדה שלישית, המופיעה אף היא במשנה: "עד כמה היא תולה? ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר – עד כגריס (זרע שבור) של פול, ואף על פי שלא הרגה". לשיטה זו ניתן לתלות את הכתם בדם כינה, אם גודלו קטן מגריס של פול, גם אם אין בידי האישה הוכחות לכך שהרגה כינה. עמדה זו מחמירה יותר מעמדת החכמים (כפי שמציג אותה רשב"ג), אך מקילה בהרבה מדעת רשב"ג.

 

במשנה השנייה מופיעה דוגמה נוספת לאפשרות ה"תלייה": "אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע (להיפתח) ולהוציא דם – הרי זה תולה בה". המשנה השלישית בפרק מספרת סיפור, שנראה כבא להדגים את הפרקטיקה ההלכתית במקרה כזה, אולם יש לו גם השלכות רעיוניות מעבר לכך: "מעשה באשה אחת שבאת לפני ר"ע, אמרה לו: ראיתי כתם. אמר לה: שמא מכה היתה ביך? אמרה לו: הן, וחייתה (נתרפאה). אמר לה: שמא יכולה להגלע ולהוציא דם? אמרה לו: הן. וטהרה ר"ע". שאלותיו של ר' עקיבא מנסות לכאורה לברר את המציאות לאשורה – האם יש סיכוי שהכתם אינו נובע מדם המחזור, אלא מאירוע אחר. למעשה, שאלותיו (במובן מסוים) יוצרות מציאות: הוא מנחה את האישה ומכוון אותה לתשובה הרצויה, זו שתטהר את הכתם. תלמידיו מוטרדים ממעשהו והוא מסביר להם: "מה הדבר קשה בעיניכם? שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל, שנאמר וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו, 19) –  'דם' ולא כתם". לדעת ר' עקיבא, מטרת ההלכה כאן להקל על האישה ולהתיר אותה, ככל האפשר, בלי לעבור על חוק התורה, לבן זוגה. הדבר נובע מכך שחוק התורה עצמו אינו אוסר על כתמים, אלא על הדם הזב בלבד.

 

הרעיון שיש להקל בהלכות כתמים מופיע גם בהקשר למשנה סוטה ט יד, שמציינת כי "בפולמוס של אספסינוס (המרד הגדול) גזרו (חכמים) על עטרות חתנים ועל האירוס (כלי נגינה)". כלומר, בעקבות החורבן, הונהגו דיני אבלות כלליים בעם. במסכת נידה, בתוך דיון על הלכות כתמים, מוסיף התלמוד קטע למשנה זו: "בקשו (החכמים) לגזור על בגדי צבעונין, (אבל) אומרים: זה עדיף, כדי להקל על כתמיהן" (נידה סא עב, התרגום שלי). כלומר, מטעמי אבלות, רצו חכמים לאסור על נשים ללבוש בגדים צבעוניים, אולם חזרו בהם כשהבינו שאלה יכולים לעזור להקל בדיני כתמים: על בגד צבוע קשה לזהות כתמי דם, ולכן לבישת בגדים צבועים (במיוחד בצבעים כהים) מצמצמת מאוד את הדיון ההלכתי הפרקטי בכתמים. למעשה, החכמים יוצרים כאן פרצה בגדר הלכות הנידה וקוראים ל"גַנבוֹת" לעבור דרכה.

 

והתניא: לא אמרו חכמים את הדבר להקל, אלא להחמיר

התלמוד מקשה על דברי ר' עקיבא במשנה, מתוך ברייתא אנונימית הגורסת שמטרת החכמים הפוכה: להחמיר ולא להקל. כמו "אחותה" המשנאית, גם ברייתא זו מובאת פעמיים בתלמוד, בהקשרים שונים בתכלית (ראו משנה עירובין ה ה, ועירובין נט עא). סביר, אם כן, שאמירות אלה הן עקרוניות ואינן חלוקות בהלכה ספציפית, אלא ביסוד ערכי-חינוכי-הלכתי. hdp_bgdym_tsbvnymיכולים חו"ח להקל על דיני הכתמים 

 

אמר רבינא: לא להקל על דברי תורה, אלא להחמיר על דברי תורה, וכתמים עצמן דרבנן

רבינא נאלץ להכריע בין שני המקורות התנאיים הסותרים שלפניו. הוא בוחר לפרש שכל אחד מהם עוסק בתחום שונה: הברייתא מתייחסת לדברי תורה בלבד (הלכות דאורייתא), ולפיכך המשנה עוסקת בהלכות דרבנן (מדברי חכמים). ככל פשרה, גם זו מעט פושרת: אמנם לגישת המשנה ניתנת בכורה מסוימת (הלכות דרבנן מרובות על הלכות דאורייתא), אולם כוחה החינוכי והערכי מועם כיוון שאינה כוללת עוד בתוכה את כל הסל ההלכתי, אלא רק חלק ממנו.

 

התלמוד מחבר את דברי רבינא להלכות הנדונות כאן: כיוון שהלכות כתמים הן מדרבנן, חל עליהם העיקרון המשנאי המכוון להקלה ולא להחמרה, ומכאן שר' עקיבא נהג כשורה.

 

אי הנוחות של החכמים מהלכות הכתמים וניסיונם לצמצמן מודגשים במעשה ר' עקיבא וכן בדיון ב"בגדי צבעונין". אם כך, מדוע לא בוטלו הלכות אלה?

 

רבי יהודה הנשיא, שהתיר את בית שאן בשנת השמיטה (חולין ו ע"ב-ז ע"א), הותקף בידי חבריו: "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהוג בו היתר?!". ענה רבי: "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו", וכיוון לכך שכל דור רשאי (ואפילו חייב) לתקן את הקלקולים שהותירו הדורות הקודמים. אולי זה נכון גם כאן.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus