למי יש יותר כבוד

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
22.6.10
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
למי יש יותר כבוד
התורה תלויה בחכמים הלומדים אותה - בלעדיהם היתה נשכחת, מוזנחת ונאלמת לעד. אך האם הם חשובים ממנה? האם יש לקום בפניה או בפניהם? תמר דובדבני - הדף השבועי

אמר אביי: כמה טיפשי שאר אינשי דקימי מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנין בצרי חדא (בבלי מכות כ"ב, ע"ב, לפי כתב היד התימני).

 

תרגום:
אמר אביי: כמה טיפשים (הם) שאר האנשים שקמים מלפני ספר תורה ולא קמים מלפני אדם גדול (בתורה), שאילו בספר תורה כתוב "ארבעים (מלקות) יכנו" ובאו חכמים והחסירו אחת.

 

הקשר:
הפרק השלישי של מסכת מכות במשנה עוסק כולו בחייבי מלקות - על אילו עברות מחויבים בעונש מלקות, כיצד מלקים ועוד. המשנה העשירית בפרק קובעת כי מספר המלקות הסטנדרטי הוא שלושים ותשע, ולא ארבעים, כפי שקבעה התורה. הדיון התלמודי בעניין זה פותח בקטע שיידון כאן.

 

דיון:
מי גדול יותר - התורה או אלה שלומדים ומפרשים אותה?

אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה - ככל הנראה, המנהג בזמנו ובמקומו של אביי היה שאנשים קמים בפני ספר התורה, אך אינם קמים בפני "נשאי" התורה, כלומר, החכמים.

 

במסכת קידושין (ל"ג, ע"ב) מתוארת מציאות אחרת: "מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי - קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן!". כלומר, הקל והחומר של אביי הבבלי בקטע הנידון כאן הפוך לחלוטין לקל וחומר של ר' חלקיה, ר' סימון ור' אלעזר - כולם חכמים ארץ ישראלים. מניסוח הדברים עולה כי המציאות הבבלית שונה מזו הארץ ישראלית: בבבל אנשים נוהגים לכבד את ספר התורה אך לא את החכמים, ואילו בארץ ישראל המצב הפוך. התלמוד שם ממשיך בסיפור, שגם הוא מתאר חכמים ארץ ישראלים: "ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי היו יושבים; חלף והלך (על פניהם) ר' שמעון בר אבא, וקמו מלפניו. אמר להם: (שתי טעויות במנהגכם) אחד - שאתם חכמים ואני חבר (פשוט בבית המדרש), ועוד - כלום תורה עומדת מפני לומדיה?! (ר' שמעון בר אבא) סבר לה (להלכה) כר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר - אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. קילל על זאת אביי" (שם, התרגום שלי).

 

טענתו השנייה של ר' שמעון בר אבא כלפי שני החכמים שקמו מלפניו היא שהתורה חשובה יותר מלומדיה - היא המלכה והם המשרתים, ולכן הם אלה שצריכים לעמוד בפניה ולא להפך. אך למה כוונתו? הרי לא התורה עצמה קמה מלפניו, אלא החכמים שעסקו בה! ייתכן שר' שמעון בר אבא האמין שלומדי התורה הופכים עצמם לחלק ממנה, ולכן - כפי שאמר ר' אלעזר - אין הם רשאים לקום בפני איש, ואפילו יהא זה רבם. נדמה שר' שמעון בר אבא מאמין ש"הפיכתו" של אדם לתורה היא רגעית ותלויה במעשיו באותה עת, שהרי גם הוא עצמו תלמיד חכם ויכול היה להיחשב כתורה ממש, אלא שברגע הספציפי שהסיפור מתאר, שני החכמים למדו תורה והוא רק עבר לפניהם. הרעיון שהלומד הופך להיות בעצמו מעין "ספר תורה" מופיע גם בדברי ר' אליעזר בן הורקנוס על ערש דווי: "אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין" (בבלי סנהדרין ס"ח, ע"א). מכאן עולה שבניגוד לדברי ר' שמעון בר אבא, המיזוג בין הלומד והתורה הוא קבוע ומרגע שהתרחש כבר אינו תלוי במעשה הלימוד עצמו.

 

אביי אינו מסכים עם דבריהם של ר' שמעון בר אבא ור' אלעזר והוא מקלל (לפי רש"י, הוא מקלל את מי שינהגו על פי הלכתו של ר' אלעזר). התלמוד שם אינו מסביר את קללתו של אביי, אך בקטע הנידון כאן מוסברת שיטתו: אביי חושב שהחכמים חשובים מן התורה.

גברים בבית המשפט5
בג"ץ עמנואל. צילום: פלאש 90

דאילו בס"ת כתיב ארבעים יכנו, ואתו רבנן בצרי חדא
- אביי מדגים את גדולתם של החכמים על פני התורה באמצעות מספר המלקות. המשנה שעליה נסוב דיון תלמודי זה אומרת: "כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר 'במספר ארבעים' (דברים כ"ה, ב'-ג')  - מניָין שהוא סמוך לארבעים" (משנה מכות ג', י').

 

ההלכה שמספר המלקות הסטנדרטי הוא שלושים ותשע נלמדת מן הפסוקים: "כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ" (דברים כ"ה, א'-ג'). את הביטוי "במספר ארבעים" מבין התלמוד (בבלי מכות כ"ב, ע"ב, התרגום שלי) כסימן: "אם היה כתוב 'ארבעים במספר', הייתי אומר 'ארבעים במניין', עכשיו שכתוב 'במספר ארבעים' - מובן שבמניין שהוא סוֹכם את הארבעים (כלומר, לא כולל)".

 

יש לדייק: התורה אינה אומרת "במספר ארבעים" - המילה "במספר" מסיימת פסוק, ואילו המילה "ארבעים" פותחת את הפסוק הבא. אמנם בספר התורה אין פיסוק, אבל מתוך דברי אביי עצמו עולה שהחכמים יודעים שיש כאן שתי מילים משני פסוקים שונים, אולם הם בוחרים להתעלם מכך ולדרוש את "במספר ארבעים" כביטוי אחד שלם, שממנו הם בוחרים להבין שאין מדובר בארבעים מלקות אלא רק בשלושים ותשע. לדעת אביי, בחירות אלה הן הביטוי לכוחם ולגדולתם של החכמים על פני התורה: החכמים רשאים לקרוא את התורה כרצונם!

 

האם יש כאן היפוך לתובנה שהתורה היא המלכה והחכמים הם משרתיה? איני בטוחה. אולי יש כאן דווקא מבט מפוכח על דימוי זה בדיוק: משרתיה של המלכה הם המאפשרים לה לחיות - בלעדיהם לא היתה יכולה לקום ממיטתה, להתלבש, לאכול וכו'. גם התורה תלויה בחכמים הלומדים אותה - בלעדיהם היתה נשכחת, מוזנחת ונאלמת לעד. לתורה, אין קיום בלא לומדיה.

 

ולא רק לתורה, אלא גם לאלוהים עצמו. משנה ט"ו בפרק שלנו אומרת: "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם, שנאמר (דברים כ"ה, ג') 'ונקלה אחיך לעיניך' -  כשלקה הרי הוא כאחיך". חייבי כריתות הם אנשים שעברו עברה חמורה שעונשה הוא מוות בידי שמים. למעשה, מוציאה המשנה את האחריות לעונשם של עברייני הכרת מידיו של אלוהים ומעבירה אותה לידי בית הדין האנושי: אדם שהולקה בבית הדין פטור מעונשו של אלוהים. גם אם החכמים יכולים (וצריכים) ללמוד מן התורה - ואפילו באופן יצירתי, כמו במקרה של "במספר ארבעים" - כיצד אמורים בני האדם לנהוג, האם הם יכולים לקבוע חוקים החלים על אלוהים עצמו? האם יכולים החכמים להחליט כי העונש המובטח מידי אלוהים יתבטל רק מפני שהם בחרו להלקות את העבריין? תשובתה של משנה זו היא חד משמעית: כן.

 

לומדי התורה הם אלה המאפשרים לה חיים, ומתוך כך הם אלה המעניקים "חיים" לדברי אלוהים ואפילו לאלוהים עצמו. הלימוד עצמו - כפי שמציעה המשנה וכפי שמציע אביי בדבריו - אינו שינון גרידא, אלא יצירה של ממש. ככל תהליך של יצירה, גם בתהליך הלימוד יש הפעלה של מרות וכוח: היוצרים-הלומדים הם אדוניו של חומר הגלם-התורה ולכן רשאים לעצבו-לפרשהּ כראות עיניהם.

 

לפי אביי, מי שמסוגלים לעשות זאת זכאים שיכבדו אותם לפחות כפי שמכבדים את ספר התורה עצמו, ומי שאינו מבין את גדולתם של אנשים אלה הוא טיפש.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus