כמעיין המתגבר

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
27.2.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
כמעיין המתגבר
ר ' אלעזר הלך לאתר למרחץ במקום ללמוד תורה ושילם על כך מחיר כבד. הרבה תמר מבררת האם סופו הטראגי הוא רק תוצאה של פירוש לא נכון

רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם. אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה. כי הדר אתא קם למיקרי בספרא בעא למיקרא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, 2), אמר: "החרש היה לבם" (שבת קמז ע"ב)

 

תרגום:

ר' אלעזר בן ערך נקלע לשם. משך אחריהם, נעקר תלמודו. כשחזר, בא עמד לקרוא בספר (התורה). היה צריך לקרוא: " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, 2), אמר: "הַחֵרֵשׁ היה לִבָּם".

 hadafmaayan_0רעננות תמידית (פלאש90)

הקשר:

המשניות החמישית והשישית בפרק העשרים ושניים במסכת שבת, עוסקות באיסורים הנלווים לרחיצה בשבת. בין היתר, מזכירה המשנה השישית בפרק, שאסור לרחוץ בשבת כאמצעי ריפוי. בהקשר למשנה זו, מזכיר התלמוד את "דיומסת" כאתר של מרחץ רפואי. הסיפור שיידון כאן, מופיע בתלמוד בהמשך לאזכור זה, והמילה "להתם" (לשם, כלומר – למקום אליו נקלע אלעזר בן ערך), מובנת כמתייחסת למקום זה.

 

דיון:

רבי אלעזר בן ערך

ר' אלעזר בן ערך נזכר במסכת אבות (ב:ח) כאחד מחמשת תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. המורה מונה שם את שבחי תלמידיו: "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה... ורבי אלעזר בן ערך מעין המתגבר".

 

הבחירה במים ככלי מטאפורי לביטוי כישורי התלמידים אינה מקרית. מים משמשים פעמים רבות בספרות חז"ל כדימוי לתורה. כמו המים, גם התורה נתפסה בידי חז"ל כמקור חיים וכמתנה אלוהית לעולם (ראו למשל, מדרשת תנאים לדברים יא, כח). בנוסף, התורה דומה למים, כיוון שכמוהם, גם היא אינה "מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו" (מסכת דרך ארץ, פ"ז ה"א) – ולכן, מי שמבקש ללמוד תורה חייב להנמיך עצמו, להצטנע.

 

הבחירה לתאר רק את ר' אליעזר בן הורקנוס ור' אלעזר בן ערך באמצעות מטאפורת המים, מדגישה את השוני המשמעותי בין אופיים ודרכי לימודם של שני תלמידים אלה. הן בור הסיד והן המעיין מקבלים את מימיהם מלמעלה, וההבדל ביניהם נעוץ באופן בו הם "מנהלים" אותם: ר' אליעזר אוגר את התורה בתחום סגור, ואילו ר' אלעזר בן ערך "משחרר" אותה אל העולם; ר' אליעזר משמר את התורה כפי שהיא, ואילו ר' אלעזר בן ערך מאפשר לה חיוּת, רעננות והתחדשות תמידית.

את מי משניהם מעדיף המורה?

לפי משנה אבות שם, רבן יוחנן בן זכאי מתלבט. מצד אחד, הוא אומר: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה –  מכריע את כולם", ומצד שני, מוסר אבא שאול בשמו: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה – מכריע את כולם". מקורות תנאיים אחרים מחזקים את הגרסה השנייה, ונזכרת בהם הערכתו הרבה של המורה לר' אלעזר בן ערך. כך עולה מציוני המבחנים שמעניק ריב"ז לתלמידיו (משנה אבות ב:ט), וכך עולה גם מהסיפור על השיעור שהעניק התלמיד ה"חכם ומבין מדעתו" למורהו, בסופו בירך ריב"ז: "ברוך ה' אלהי ישראל אשר נתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולדרוש בכבוד אביו שבשמים! ...אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך!" (תוספתא חגיגה, פ"ב ה"א).  

  " הבחירה לתאר רק את ר' אליעזר בן הורקנוס ור' אלעזר בן ערך באמצעות מטאפורת המים, מדגישה את השוני המשמעותי בין אופיים ודרכי לימודם של שני תלמידים אלה. הן בור הסיד והן המעיין מקבלים את מימיהם מלמעלה, וההבדל ביניהם נעוץ באופן בו הם "מנהלים" אותם: ר' אליעזר אוגר את התורה בתחום סגור, ואילו ר' אלעזר בן ערך "משחרר" אותה אל העולם; ר' אליעזר משמר את התורה כפי שהיא, ואילו ר' אלעזר בן ערך מאפשר לה חיוּת, רעננות והתחדשות תמידית "

איקלע להתם. אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה

כאמור לעיל, סיפור זה מופיע בתלמוד בהמשך לאזכור "דיומסת" כאתר מוכר למרחץ ורפואה, על מימיו אומר ר' חלבו שהם "קיפחו עשרת השבטים מישראל". רש"י מסביר: "שהיו (עשרת השבטים) בעלי הנאה, ועסוקים בכך (במרחץ), ולא היו עוסקים בתורה". ההבנה שה"שם" אליו הגיע ר' אלעזר הוא דיומסת, מקום מים-חיים, רמוזה כאן אך נאמרת במפורש במקורות המקבילים.

 

הסיפור מלמד שר' אלעזר "נקלע לשם" במקרה ובלא כוונה. במקבילה לסיפור בקהלת רבה (ז, ב) מסופר שר' אלעזר הגיע למקורות המים בעקבות אשתו, ומקבילה אחרת מספרת: "הוא (ר' אלעזר בן ערך) אמר אלך לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים" (אדר"נ, נו"א, יד). בחירה מכוונת זו של ר' אלעזר מודגשת על רקע בחירת חבריו: "והם אמרו – נלך ליבנה, למקום שתלמידים חכמים מרובים אוהבים את התורה" (שם, שם). לכאורה שתי הבחירות מנוגדות תכלית הניגוד: ר' אלעזר בוחר בפינוקים גופניים בעוד חבריו בוחרים בלימוד התורה. כדאי לשים לב לכך, שניתן להבין את דברי ר' אלעזר כאן גם באופן מטאפורי – אם התורה משולה למים, הרי שהוא מבקש ללכת למקום בו התורה יפה ונאה.

 

בעא למיקרא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, 2), אמר: "החרש היה לבם"

סיפור זה הוא סיפור טראגי, וסופו – שאינו מצוטט כאן – יעיד על כך: לאחר שקורא ר' אלעזר "החרש היה לבם", מבקשים עליו חכמים רחמים, כדי שתחזור אליו תורתו. בקשת הרחמים של חכמים מופיעה בתלמוד, בדרך כלל, בעבור חולים אנושים. נדמה שכך נתפס כאן ר' אלעזר, וכאב חבריו עליו עצום.

 

ההבנה המקובלת היא, שר' אלעזר בן ערך שוגה בקריאת התורה, ושגיאה זו מבטאת את שכחתו, את אובדנה הטראגי של תורתו: הוא אינו מסוגל לקרוא פסוק פשוט – האותיות מתבלבלות לו (ד' נדמית לו כר', ז' כי' וכ' כב'), הניקוד נשתכח ממנו, הוא מביך עצמו וחוטא להלכה כשאינו מוציא את הרבים ידי חובת קריאה בתורה.

שכחת התורה מובנת כתוצאה ישירה של הבחירה השגויה במים הפיזיים על-פני מי התורה. רעיון זה נמצא גם במקבילות לסיפור. ל"בלשי הספרות", כדאי לבחון את האפשרות שמא דרשותיו של ר' אלעזר עצמו הן היסוד לנרטיב הזה: שתיים מהן, ידועות ומצוּטטות, עוסקות במים (ספרא מצורע, ב) ובשכחת התורה (ספרי דברים, קס).

 

אני מבקשת להציע קריאה אחרת ולהסביר את הטרגדיה של ר' אלעזר באופן שונה.

איני מאמינה שתלמידו המוערך של גדול החכמים, רבן יוחנן בן זכאי, מי שכונה על-ידי מורו "מעיין המתגבר" והוכיח שהוא "חכם ומבין מדעתו", יבחר בתענוגות הגוף על-פני לימוד התורה. כפי שרמזתי לעיל, דומני, שר' אלעזר בחר לכתחילה בתורה המשולה במים, ולא במים עצמם. היכן, אם כן הייתה שגיאתו?

 

להבנתי, זו טמונה הייתה בבחירתו שלא לשהות בקרב לומדים אחרים, אלא לחפש תורה לבדו. יש שיבחרו לפרש (למשל קהלת רבה ז, ב) שהדבר נובע מגאווה: ליבו של ר' אלעזר גבה ומי התורה לא הצליחו לזרום אליו עוד. אני מעדיפה לפרש שהיותו "מעיין מתגבר" היא זו שגרמה לר' אלעזר להתבודד: יצירתיות מתפרצת אינה מקלה על קשרים חברתיים.

 

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" נחשב אצל חז"ל כמצווה הראשונה בתורה, ונדרש בידיהם כהצבעה אלוהית וכאמירה: "כזה ראה וקדש" (למשל, בבלי ר"ה כ ע"א). להבנתי, ר' אלעזר לא קרא "החרש היה לבם" בטעות, אלא בכוונה, כסוג של מדרש.hadaftalmidמיהו התלמיד המועדף? (פלאש90)

משנה אבות ד:ט מדגישה את החשיבות שמייחס ר' אלעזר ללב, כמצפן המוסרי והערכי של האדם, בו תלוי גורלו. בדבריו כאן ניתן לשמוע ביקורת על חרשוּת ליבם של בורות הסיד, שמימי תורתם עומדים; של אלה שמצייתים ל"כזה ראה וקדש" ואינם מאפשרים למי התהום של התורה לנבוע ולהתחדש.

 

באופן אירוני-טראגי, דווקא אמירה זו יכולה להעיד על חרשוּת הלב של ר' אלעזר עצמו, שאינו מודע לריחוקו מקהילתו: בידודו גרם לו ולתורתו להיות בלתי מובנים (עד כדי כך שהוא נראה כטיפש או כמשוגע), ומה הטעם במעיין שאין אוסף למימיו ואין מי שיכול ליהנות מהם?
בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus