היום שאחרי

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
19.3.14
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
היום שאחרי
שינוי הלכתי חשוב העלה שאלה עוד יותר חשובה: איך לתפוס את חורבן בית המקדש ואילו תקנות חדשות הוא מחייב

מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיה ל, 17) – מכלל דבעיא דרישה (סוכה מא ע"א)


תרגום:

מניין לנו שעושים זכר למקדש? אמר ר' יוחנן: שאמר הפסוק "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיה ל, 17) – מכאן שצרך דרישה.hadaflulavנטילת לולב בכל שבעת הימים של סוכות (פלאש90)

 

הקשר:

המשנה השתים-עשרה בפרק השלישי במסכת סוכה מתארת שינוי הלכתי שיצר רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) לאחר חורבן בית המקדש: "בראשונה – היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד; משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור" (ראו גם: משנה, ר"ה ד, ג). הקטע התלמודי שיידון להלן נסב על משנה זו.

 

דיון:

מנא לן דעבדינן זכר למקדש?

ריב"ז נתפס בספרות חז"ל כמנהיג הדתי בתקופה שלאחר החורבן. השינויים הדרסטיים במציאות הדתית בתקופה זו חייבו, לשיטתו ולשיטת החכמים שבאו אחריו, שינויים דרסטיים בהלכה. התלמוד מציין כי ריב"ז תיקן תשע תקנות חדשות (בבלי, ר"ה לא ע"ב). שמונה מן התקנות מובאות במפורש במשנה ובתלמוד: תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת "בכל מקום שיש בו בית דין" (משנה, ר"ה ד, א); נטילת לולב בכל שבעת ימי חג הסוכות (משנה, ר"ה ד, ג; סוכה ג, יב); איסור אכילת תבואה חדשה אף ביום הנפת העומר (שם, שם וראו הסבר להלן); קבלת עדים לראשית החודש במשך כל היום (משנה, ר"ה ד, ד); קבלת עדים אלה בידי "הועד", אף בלא נוכחות ראש בית הדין (שם, שם); עדי החודש רשאים לחלל שבת כדי למסור עדותם רק על חודשי ניסן ותשרי (משנה, ר"ה א, ד); איסור על הכוהנים לעלות לדוכן ("לשאת כפיים" ולברך את הקהל) בסנדלים (בבלי, ר"ה לא ע"ב; סוטה מ ע"א); ביטול חובת הגרים להפריש סכום כסף בעבור קניית קורבן בעתיד, כשיבנה המקדש (ר"ה לא ע"ב; כריתות ט ע"א, והנושא נדון בדף קודם). התקנה התשיעית אינה נזכרת במפורש, ובתלמוד מובאות שתי אפשרויות לתוכנה: ביטול ההכרח להביא את פירות העץ בשנתו הרביעית לירושלים (נטע רבעי), או חציית לשון הזהורית והרחקתה מעין הציבור (משנה, יומא ו, ו וראו דיון בדף קודם).

 

שתיים מתקנות ריב"ז מופיעות במשנה הנדונה כאן.  " התקנה הראשונה נוגעת בהלכות נטילת הלולב. לפי המשנה, כל עוד עמד בית המקדש על מכונו, היו נוטלים בו את הלולב במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, אך "במדינה" (כלומר, מחוץ למקדש) נטלוהו רק ביום הראשון של החג. לאחר החורבן ביטל ריב"ז את ההפרדה המושגית בין "מקדש" ו"מדינה" ותיקן שבכל מקום יטלו את הלולב שבעה ימים "

התקנה הראשונה נוגעת בהלכות נטילת הלולב. לפי המשנה, כל עוד עמד בית המקדש על מכונו, היו נוטלים בו את הלולב במשך כל שבעת ימי חג הסוכות, אך "במדינה" (כלומר, מחוץ למקדש) נטלוהו רק ביום הראשון של החג. לאחר החורבן ביטל ריב"ז את ההפרדה המושגית בין "מקדש" ו"מדינה" ותיקן שבכל מקום יטלו את הלולב שבעה ימים.

 

תקנה זו דומה במהותה לזו שתיקן ריב"ז בעניין תקיעת השופר בראש השנה שחל להיות בשבת. המשנה מספרת: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה; משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין" (משנה, ר"ה ד, א). גם כאן "ביטל" ריב"ז את ההפרדה המושגית בין "מקדש" ו"מדינה".

שינויים כגון אלה אינם טריוויאליים והם דורשים כוח פוליטי, סמכות דתית והרבה תחכום פוליטי ודתי. כך מתאר התלמוד דרכו של ריב"ז בעניין זה: "פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה (המנהיגים הדתיים): נתקע! אמרו לו: נדון! אמר להם: נתקע, ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה" (ר"ה כט ע"ב). מנהיגים שרוצים לעשות שינוי, מלמד ריב"ז, צריכים לעתים לקבוע עובדות בשטח; אם לא יעשו כן, ייגררו במשך שנים בדיונים ובוועדות, לפני שיצליחו (אם בכלל) לשנות משהו.

 

המשנה קובעת כי התקנה הראשונה (ואולי שתיהן...) נעשתה על בסיס מניע של "זכר למקדש".

התלמוד שואל מניין לנו שצריך לעשות "זכר למקדש" ומביא את דברי ר' יוחנן להלן כתשובה לשאלה זו.

 

"כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיה ל, 17) – מכלל דבעיא דרישה

בהקשרו מתאר הפסוק את העתיד לבוא: אלוהים מבטיח לעם כי יושיע אותם מבור הכאב שאליו הושלכו. לפני הגאולה.  "ציון... דורש אין  לה": איש אינו רוצה בה, היא אינה אהובה עוד.

מפסוק זה לומד ר' יוחנן שהחורבן האמיתי הוא השכחה, והרפואה ממנו היא ב"דרישה". "דרישה" של ציון תמשיך לקיים אותה "בחיים", טוען ר' יוחנן.

 

דברי ר' יוחנן כשלעצמם אינם מציעים טעם ל"זכר למקדש", אולם הם מציעים שיטה להתמודדות עם חסרון המקדש. משיטה זו ניתן אולי להבין מדוע לעשות "זכר למקדש". ה"דרישה" במובנה החז"לי היא לימוד תורה; לפי ר' יוחנן, הדרישה מרפאה את החורבן, ומכאן שלימוד התורה ממלא את חסרונו של בית המקדש.


דברי ר' יוחנן בהקשרם כאן, כתשובה לשאלת "מנא לן", מקבילים למעשה בין לימוד התורה ובין קביעת הלכות ומנהגים כ"זכר למקדש": הראשון מנכיח את מושאתו (התורה) במציאות הלומדים כל הזמן, ובאופן זה מפיח בה רוח חיים, וכך גם ה"זכר" מנכיח את המקדש בתודעה ומאפשר לו "לחיות".

 

תשובה אפשרית אחרת מציע התלמוד כשהוא מפרט את הטעם לתקנה השנייה של ריב"ז הנזכרת במשנה.

 

אכילה מתבואה חדשה מותרת רק לאחר טקס הנפת קורבן העומר ("ממחרת השבת", קרי בט"ז ניסן). כל עוד המקדש התקיים, היה יום ההנף כולו אסור באכילת תבואה חדשה, כיוון שהיה הכרח להמתין להנפה ולא ניתן היה לדעת בדיוק מתי התקיימה; לאחר החורבן, משבטל טקס ההנפה, נהגו לאכול תבואה חדשה כבר ביום זה. תקנתו של ריב"ז קובעת שיש להמשיך לנהוג בעניין זה, כאילו המקדש עומד על מכונו.
hadafmikdashלהיות בלי ולהרגיש בלי? (פלאש90)


התלמוד תוהה מה הטעם לתקנה זו ומסביר: "מהרה ייבנה המקדש, ויאמרו 'אשתקד (כשהמקדש היה עדיין חרב) – האם לא אכלנו בהאיר מזרח (בבוקר ט"ז ניסן)? עכשיו גם נאכל!' והם לא יודעים שאשתקד, שלא היה בית המקדש, 'האיר מזרח' התיר (לאכול, אבל) עכשיו שיש בית מקדש – עומר (מונף) מתיר" (סוכה מא ע"א).

 

פשט הדברים הוא שהשארת המנהג כפי שהיה בימי המקדש ימנע טעויות הלכתיות לכשיקום המקדש בעתיד. כלומר, מטרת שימור ה"זכר למקדש" – בין שבגלוי ובין שבסמוי – היא להכין אותנו לעתיד.

 

בין שתי התשובות שפורש בנינו התלמוד יש הבדל מהותי. שיטת ר' יוחנן (כפי שהיא מוצגת כאן בהקשר הנדון) מבינה את קביעת ההלכות כ"זכר למקדש", כביטוי לתהליך של חיפוש וחקירה (דרישה) אחר המקדש שאיננו עוד, ואילו שיטת התלמוד מבינה זאת כהנכחה של המקדש, כאילו היה קיים; התלמוד מציע להיות "בלי" ולהרגיש "עם", ואילו ר' יוחנן מציע להיות "בלי" ולהרגיש "בלי"; התלמוד מציע להחליף את ה"אין" ב"יש", ואילו ר' יוחנן מציע לראות את ה"אין" כדרך חיים שמשמעה שאיפה להתמלא, חיפוש ודרישה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus