הלב הנבון
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
30.4.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הלב הנבון

מהי המשמעות של לימוד הגמרא ואיך היא קשורה לרוחבו של הלב? תמר דבדבני משיבה בהתרגשות

 

אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה (עירובין נג ע"א)hadafheart(Thinkstock)

 

תרגום:

אמר אביי: ואנחנו כיתד בקיר – ללימוד. אמר רבא: ואנחנו כאצבע בזפת – לסברה. אמר רב אשי: אנחנו כאצבע בבור – לשכחה.

 

הקשר:

המשנה הראשונה בפרק החמישי במסכת עירובין מפרטת את העקרונות לקביעת עירוב של עיר, אולם היא נוקטת בלשון עיבור. אני מוצאת בשינוי לשוני זה רמז מַטרים לסוגיה התלמודית שמרכזה בלימוד התורה – באופן שבו ראוי להצמיחו, להפרותו ולרבותו – ורק מיעוטו בהלכות העירוב עצמם. הקטע שיידון כאן לקוח מסוגיה זו.

 

דיון:

אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא

בתחילת הדיון בלימוד התורה יוצרת הסוגיה מה שנדמה כמהלך נוסטלגי, ששיאו בדברי ר' יוחנן: "לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו – כמלא נקב מחט סידקית" (עירובין נג ע"א). לדברי ר' יוחנן, חלה במהלך הדורות היצרוּת של לב לומדי התורה ומלמדיה: בתחילה היה רחב "כפתחו של אולם", אחר הוּצר לרוחב "פתחו של היכל" ואילו כיום – לב החכמים צר מאוד, כרוחב הנקב שיוצרת מחט בבד. "לב" בלשון חז"ל הוא האיבר החושב והלומד, וניתן להבין דברי ר' יוחנן כביטוי ל"התמעטות הדורות", לפיחות שחל ביכולות הלימודיות של החכמים ולצמצום תורתם. השימוש במושגים השאולים ממבנה המקדש ("אולם", "היכל") מאפשר גם הבנה שונה: המהלֵך מ"פתחו של אולם" ל"פתחו של היכל" נושא פניו אל פנים המקדש, ומסעו מוביל לקודש הקודשים; במובן זה, מתואר כאן דורו של ר' יוחנן כקרוב יותר מקודמיו אל לב הקודש. צמצום פתחו של הלב, אפוא, יכול להיות מובן גם כעלייה בקדושה והתקרבות אל אלוהים.

 

דברי ר' יוחנן משמשים מעין כותרת לבא אחריהם, וכפל ההבנות האפשריות לגביהם חל גם על הקטע הנדון כאן, ובו שלוש הצעות אמוראיות לתיאור חוויית לימוד התורה.

 

משלו של אביי עוסק ב"גמרא", כלומר, בלימוד על בסיס מקורות ומסורות שמקבלים התלמידים מרבותיהם: הלומדים הם כיתד התקועה בקיר ה"גמרא".

" וסר התוחלת, לכאורה, בלימוד "גמרא" הוא גם פתח לאופטימיות: אמנם אין ללומדים לאפשרות עשות שינויים מופלגים ב"בניין" התורה, אולם הם בהחלט יכולים (ומותרים!) להשאיר בו חותם אישי. מסמר בקיר הוא גם אופציה לתליית תמונה משפחתית (ייחודית רק לי) או קישוט שבחרתי בעצמי. מסמר בקיר אינו יכול לשנות את הבניין ממהותו, אבל הוא בהחלט יכול להפוך אותו ל'בית' "
לדעת רש"י, אביי מתאר את קשיי הלימוד: "כיתד שנועצין אותו בכותל בנקב צר, ונכנס בדוחק, כך אין יכולין אנו להבין מה שאנו שומעין, כי אם מעט ובקושי". רבנו חננאל מסביר ש"היתד בכותל שאינו לא מעלה ולא מוריד" ומבטא בכך את הבנתו שדברי אביי מתייחסים לתפקיד הלומדים בעולם ה"גמרא": התורה הנלמדת היא בניין העומד על תילו, ומה נותר ללומדים בדור אביי לעשות חוץ מלתקוע מסמר בקיר הסלון?


חוסר התוחלת, לכאורה, בלימוד "גמרא" הוא גם פתח לאופטימיות: אמנם אין ללומדים לאפשרות עשות שינויים מופלגים ב"בניין" התורה, אולם הם בהחלט יכולים (ומותרים!) להשאיר בו חותם אישי. מסמר בקיר הוא גם אופציה לתליית תמונה משפחתית (ייחודית רק לי) או קישוט שבחרתי בעצמי. מסמר בקיר אינו יכול לשנות את הבניין ממהותו, אבל הוא בהחלט יכול להפוך אותו ל"בית".

 

אמר רבא: ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא

משלו של רבא עוסק ב"סברא",  כלומר, בלימוד עצמי על יסוד היגיון ושיקול דעת, ולא על בסיס מסורות פרשניות קודמות. במשלו של רבא טבילת האצבע בזפת משולה ל"סברא". רש"י מתרגם (בטעות) את המילה הארמית "קירא" כ"שעווה", וכמו שעשה עם דברי אביי, אף כאן הוא מפרש את המשל כמתאר את הקושי המייאש שבלימוד: "שאין האצבע יכול ליכנס בתוכה (בשעווה קרה וקשה), אלא מדבק מעט".


לעומתו, רבנו חננאל, שמתייחס לתרגום הנכון של "קירא" כ"זפת", מפרש את דברי רבא אחרת: "כשמניח אצבעו בתוכו (בזפת) נעשה גומא, וכשמגביה – מפעפע ועולה ומתמלאת הגומא, כאלו לא נשקעה בתוכה אצבע ולא היתה גומא בתוכו". ניתן להבין גם פירוש זה כמבטא את הקושי והייאוש של הלומדים מתהליך הלמידה, אך ניתן גם להבינו אחרת. טבילת האצבע בזפת אמנם אינה משאירה חותם בזפת עצמה, אולם היא משאירה רושם על האצבע ועל הטובל – כזו היא מערכת היחסים של הלומד והתורה כאשר הוא "טובל" גופו ונפשו בה. אפשרות נוספת להבנת משלו של רבא קשורה גם היא ב"יחסים" שבין אצבע הלומד וזפת התורה: מקומה של האצבע בזפת יוכר רק כל עוד האצבע נותרת שם, וברגע שתוצא – ייעלם זכרה; האם אין זה דרכו של לימוד מסברה ומשיקול דעת שהוא נושא בחובו גם מרכיבים רגעיים ומקומיים ומשמעותו משתנה (ואפילו נעלמת) בחלוף הזמן?

 

אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה

כמו אביי ורבא, גם רב אשי מדבר על חלק מובנה בתהליך הלימוד – השכחה. למרות זאת, מנוסח דבריו נדמה שהוא אינו מכוון רק לשכחה האישית של תלמיד ספציפי, אלא גם לשכחה העקרונית, כלומר – להתרחקות מן התורה ולחוסר ידיעתה. בעיניי, מובן אף משלו כמתייחס למקום הלומדים בעולם.

 

חלק נכבד מן הסוגיה בכללה מתרכז בשאלה כיצד להשאיר את התורה בידי לומדיה, כיצד להמשיך ולקיימה כטקסט חי, ובמובן מסוים – כיצד להיאבק בשכחתה. במהלך הסוגיה מועלות – בין שבאופן ישיר ובין שבעקיפין – הצעות שונות לפתרון בעיה זו. חלק מן ההצעות נוגעות לתהליך הלימוד עצמו (למשל, פירוט השיטות בזכותן "נתקיימה תורתם בידם" של בני יהודה). אחרות מדגישות בהקשר זה את חשיבות יחסו של הלומד עם התורה הנלמדת (למשל - כאהוב לאהובתו, כתינוק לאימו-מיניקתו, כחיה לבשר טרפהּ) או את תפקיד מערכת היחסים בין מורים ותלמידים.hadaffingerלאפשר צמיחה (Thinkstock)
 

דוגמה כזו מספק סיפור המפגש המתוח בין רבא, בנו של רב יוסף בר חמא, ומורהו רב יוסף (עירובין נד ע"א). רבא מנסה להתפייס עם מורהו ולבקשתו דורש בפניו פסוקי תורה: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא (במדבר כא, 20-18) – ... אם אדם משים עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה; וכיון שניתנה לו במתנה – נחלוֹ אל, שנאמר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל; וכיון שנחלו אל – עולה לגדולה, שנאמר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת; ואם מֵגיס לבו – הקדוש ברוך הוא משפילוֹ, שנאמר וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא". את רשימת הנ"צ שעברו ישראל במדבר, קורא רבא כמסע אישי של לומד תורה, ובכך מצליח להפוך גם את המשעממים שבפסוקי התורה לחיים ובועטים, לרלוונטיים לו, לבן שיחו ולמפגש הספציפי ביניהם (מומלץ לקרוא את הסיפור כולו).

 

בנוסח התלמוד של רבנו חננאל כתוב היה כאן "ביורא" ולא "בירא", ומשמעותו – זרעים. אמנם, פירושו לדברי רב אשי דומה מאוד לפירושו לדברי רבא (כמו המטביע אצבע בזפת, גם הטובל אצבעו בערימת זרעים אינו משאיר בה חותם), אולם אני מוצאת בו, שוב, פתח לאופטימיות: אצבע אינה יכולה להותיר רושם על זרעים, אולם היא יכולה לטמון אותם באדמה ולאפשר להם התפתחות וצמיחה.
 

לומדי התורה שבכל דור רשאים ויכולים להשאיר את חותמם שלהם על התורה, בו בזמן שהיא משאירה חותם בהם – כתקיעת מסמר בקיר, כטבילת האצבע בזפת, כזריעה. כך עושה רבא עם הפסוקים מבמדבר: על קיר הפסוק הוא תולה תמונה ממסעו שלו, את סיפורו כתלמיד הוא הטביל בזפת מסעות עם ישראל ואת זרעי התורה הוא הצמיח למדרש נוגע ללב, רלוונטי ומלא חיוּת. בעיניי, זה אולי צעד קטן למאבק בשכחה, אבל בהחלט צעד גדול לתורה ולאוהביה.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus