דיני אקסטזה

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
29.3.14
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
דיני אקסטזה
היש שמחה גדולה משמחת בית השואבה?

אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" . (בבלי סוכה נג ע"א)

 

הקשר:

 

המשניות הראשונות בפרק החמישי של מסכת סוכה עוסקות בשמחת בית השואבה, שנחגגה בימי חול המועד סוכות בבית המקדש. המשנה מספרת: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות...". התלמוד מפרט: "אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו..." (סוכה נג ע"א). אף דברי הלל הזקן, שיידונו להלן, מובאים בתלמוד בהקשר זה.
hvrd_10
אולי רק השמחה אחרי גול

דיון:

 

אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן -

הלל הזקן, שעלה מבבל, מוצג בספרות חז"ל כ"סבא" של התנאים ושל חז"ל בכלל (בדף קודם נדון סיפור מינויו לנשיא במקורות שונים, כמייצג את שאיפתם של דורות מאוחרים "לאמץ" אותו כמודל לדרכי הלימוד שלהם). משנה אבות מציגה אותו כבן זוגו להנהגה של שמאי - שניהם תלמידיהם של שמעיה ואבטליון ומוריו של רבן יוחנן בן זכאי.

 

שמחת בית השואבה המתוארת במקורות התנאיים (נוסף על המשנה, ראו גם בתוספתא, סוכה ד), היא הילולה ברוב עם המוקדשת להלל ולשבח של אלוהים (כמו גם לברכה על השפע ולבקשה על הגשמים). מן התיאורים עולה שמדובר בחגיגה אקסטטית הפורצת את גבולות המוכר והסטנדרטי - לפחות בכל הנוגע להתנהלות החכמים והמנהיגים. אולי בשל כך מקדיש התלמוד את ראשית דיונו במשניות אלה לדיון נרחב ביצר הרע וסכנותיו (סוכה נב ע"א-ע"ב).

 

דברי הלל שיידונו להלן מופיעים גם בהקשרים אחרים בספרות חז"ל. הקשרם כאן מציג אותם באור "אקסטרימי", משל היו מקבילות מילוליות לריקודיו ה"מוזרים" של רבן שמעון בן גמליאל.

 

אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן -

אמירה זו מופיעה גם באבות דרבי נתן(אדר"נ), שם היא מפורשת באמצעות סיפור: "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים; ראה אותם שגבה לבם. אמר להם: יודעים אתם שאנו כלום! והלא (יש) לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת, שיעבדו אותו... כיון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות של מלאכי השרת, ואינו רוצה בשבחן של כולם, אלא בשבחן של ישראל!" (אדר"נ, נו"ב כז). לפי הסיפור, האמירה באה לעודד את ישראל ולהבהיר להם שיש לאלוהים צורך בתפילתם ובשבחיהם. ה"אני" של הלל הוא כל אחד מישראל: נוכחותו כמתפלל וכמשבח את אלוהים חשובה מאין כמוה, וכשהיא איננה, עולמו של אלוהים ריק משבח ומהלל. האמירה מדגישה את סכנת הגאווה הטמונה בתחושות אלה ואת הצורך באיזון בין מרכזיות האדם הפרטי בעולמו של אלוהים ובין היותו אחד מני רבים. " לפי פירוש זה, מצויר אלוהים כתלוי באדם הפרטי! זו תפיסה תיאולוגית "מסוכנת", ואולי בשל כך מפרש רש"י שה"אני" בדברי הלל הוא של אלוהים: נוכחותו במקדש היא הנותנת למקום את כוחו והיעדרותו משם - תותיר אותו ריק "

 

לפי פירוש זה, מצויר אלוהים כתלוי באדם הפרטי! זו תפיסה תיאולוגית "מסוכנת", ואולי בשל כך מפרש רש"י, שה"אני" בדברי הלל הוא של אלוהים: נוכחותו במקדש היא הנותנת למקום את כוחו והיעדרותו משם - תותיר אותו ריק. פירוש זה מנטרל את הפצצה התיאולוגית המתקתקת בדברי הלל, אך דווקא בשל כך, הופך אותם לטריוויאליים כמעט.

 

ממסכת אבות מוכרת אמירה דומה של הלל: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות א, יד). למרות הדמיון, אמירה זו אינה עוסקת - לפחות לא באופן ישיר - ביחסים בין האדם ואלוהים, אלא ביחסים בין האדם לעצמו ובין האדם לעולם. אם נתעקש לקרוא אותה באופן תיאולוגי, היא עלולה לצייר את האדם כיחיד בעולם, בלא משענת או פיקוח אלוהיים. גם זו, כמובן, תפיסה תיאולוגית מסוכנת. הרמב"ם אינו חושש מסכנה זו ומפרש אותה באופן פואטי ונוגע ללב: "אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלות - מי יעירה?... והואיל ואני הוא המטה נפשי לאיזה צד שארצה - איזה מעשה עשיתי מן המעשים הטובים?... ואם לא אקנה המעלות עתה, בשנות הבחרות, מתי אקנה אותן, הבשנות השיבה והזיקנה? לא, כי יקשה להסיר התכונות אז, הואיל והקניינים כבר התחזקו והתיישבו, אם מעלות ואם פחיתויות" (פירוש הרמב"ם למשנה אבות א, יג).

 

במקור מאדר"נ שנזכר לעיל מופיעה תוספת לאמירה זו: "הא (הרי) שלי אינו שלי - של אחרים למה לי". גם זו כמובן אמירה טעונה מבחינה דתית ומזכירה את גישת החסידים הראשונים לרכוש. הקישור בין האמירות מעניין, שכן על פניו הן נתפסות כהופכיות: האחת מדגישה את חשיבות האינדיווידואל, ואילו השנייה חותרת כנגד קיומו של מושג זה, לפחות בהקשרו הכלכלי.

 

למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי -

אמירה יפהפיה זו יכולה להיקרא כאן כמעין הקדמה לאמירה הבאה, אך היא עומדת גם בפני עצמה. ככזו, היא מבטאת הכרה באינטואיציה המובילה את האדם למחוזות חפצו האמיתיים, ואולי אף מרמזת לבחינה עצמית: אם רע לי במקום (במרחב פיזי או נפשי) מסוים, עליי לבחון היטב מה אני "אוהבת" שם, וכך להבין מדוע הגעתי למקום זה ואולי גם כיצד לצאת ממנו. אני בוחרת לקרוא אמירה זו כסוג של "תפילת דרך" המבקשת לכוון את הלב והרגליים אל הדרך הנכונה.

 

אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך -

כמו האמירה הראשונה, אף זו נושאת "סכנה" תיאולוגית. בהקשר של שמחת בית השואבה והעלייה לרגל, פונה הלל לאלוהים ומבטיח/מאיים: אני אבוא אליך, אלוהים, אם אתה תבוא אליי. דומה שהלל קורא את הפסוק כהבטחה -  "אבוא... וברכתיך" – שעל אלוהים לקיים. דרישה זו יכולה להיות מובנת על רקע ההקרבה הנדרשת מהעולים לרגל לירושלים, המותירים מאחור את ביתם ופרנסתם לזמן לא קצר.

"חתרנות" תיאולוגית זו מנוטרלת בכמה מכתבי היד (ואצל חלק מהפרשנים), הגורסים שאמירה זו נאמרת אף היא (כמו האמירה הראשונה) מפי אלוהים עצמו. באופן זה הופכים הדברים להבטחה אלוהית לשכר לעולים לרגל.

 

קריאה של האמירה הקודמת כ"הקדמה" לאמירה זו נושאת משמעות "חתרנית" לא פחות: רגלי הלל - או רגלי כל אדם מישראל - יוליכוהו לבית האלוהים רק אם יאהב מקום זה; אך אהבה זו "תלויה בדבר", והיא תתקיים רק כל עוד אלוהים "אוהב" אותו בחזרה.

 

כאמור, אמירות אלה של הלל מופיעות גם במקורות אחרים. דומני שהבחירה לשבצן כאן נובעת גם מ"חתרנותן" הדתית. "חתרנות" זו מתאימה לשמחת בית השואבה, אירוע של "אקסטרים" דתי, ש(כמעט)הכול אפשרי בו, ויש בו סיכון - פריצת גבולות ההתנהגות הנורמטיבית - אבל גם סיכוי להתעלות דתית ייחודית.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus