בין מוסר וקדושה

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
9.10.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בין מוסר וקדושה
המשנה הראשונה במסכת שבת היא מעין חלון ראווה למסכת כולה, ודרכה אפשר לעמוד על האופן שבו נתפסת השבת בעיני החכמים. ואם כך, מדוע השאלה שנידונה במשנה זו נוגעת דווקא לקיבוץ נדבות בשבת? הרבה תמר דבדבני מבררת

פשט העני את ידו. אמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה, וליכא! (שבת ד ע"א)

 

תרגום:

(נאמר במשנה) "פשט העני את ידו (... חייב העני)". למה חייב? והרי צריכים אנו (שיתקיימו) עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה (טפחים) על ארבעה (טפחים), ואין (במקרה זה)!

 

הקשר:

המשנה הראשונה במסכת שבת מגדירה את דיני ההוצאה מרשות לרשות בשבת ומציינת ארבעה סוגים של הוצאה כזו: "העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים – פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס, בעל הבית חייב והעני פטור; פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא, שניהן פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס, שניהם פטורין". תמיהת התלמוד על משנה זו היא זו שתידון כאן.

 

דיון:

מה מגלה לנו "חלון הראווה" של מסכת שבת?

 

פשט העני את ידו

האיסור להוציא חפצים בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד (ולהפך) מופיע במשנה במפורש במסכת שבת ז:ב כאחד מל"ט אבות המלאכה האסורים בשבת. בתורה עצמה אין מופיע איסור זה באופן מפורש, אולם נזכר בה ציווי אחר הקשור לעניין זה. כאשר מסרב העם לנהוג במצוות ה' להימנע מאיסוף המן בשבת, פוסק להם משה: "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, 29). כלומר, במהלך השבת יש חובה להישאר בתחום אחד מוגדר ולא לצאת משם. כך הבינו זאת גם תרגומי המקרא הראשונים (כדוגמת תרגום השבעים והפשיטתא), וייתכן שגם בעלי ספר היובלים ויוצרי ברית דמשק.hdp_ndbvt פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, בעל הבית חייב והעני פטור (Thinkstock) 

בספרות חז"ל, לעומת זאת, צומצם איסור זה למינימום. חז"ל יצרו את ה"עירוב", המאחד באמצעות גידור סמלי את כל רשויות היחיד והרבים שבתוכו והופך אותן לרשות הלכתית אחת, שבתוכה מותר לטלטל משאות בשבת.

 

המשנה הראשונה במסכת שבת היא מעין חלון ראווה למסכת כולה. לכן, בחירותיה בעריכה, בניסוח ובדוגמאות מעניינות.

 

למשל, דומני שהביטוי "יציאות השבת" מרמז על כך שבניגוד למשתמע מן התורה, בהלכה "שלנו" קיימת אפשרות ליציאה ולהוצאה בשבת. למעשה, עוסקת המשנה כולה במעברים בין הרשויות, במפגש בין "פנים" ו"חוץ".

 

הכיוון המקל בהלכות שבת מופיע גם בתוך האפשרויות ההלכתיות במשנה עצמה: במקרה שבו מתקיים "שיתוף פעולה" בין נותן החפץ ומקבלו, שניהם פטורים מעונש. הלכה זו מבוססת על הכלל שביצוע "חצי עיברה" אינו מחייב בעונש, ובמסגרת השבת, יש לה עיצוב ייחודי: שני אנשים שביצעו יחד מלאכה אסורה בשבת פטורים מעונש אם מלאכה זו יכולה להיעשות בידי אדם אחד בלבד. " בשני הנוסחים של עשרת הדיברות מוזכר העיקרון החברתי-ערכי, שהוא מיסודות השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". ההימנעות המשותפת ממלאכה גוזרת דמיון בין בעל הבית לעבד, בין היהודי והגר, ובשל כך אמורה ליצור יום בשבוע שבו אולי אין שוויון מלא, אבל ההיררכיות החברתיות מובחנות פחות "

 

הדוגמא שבה בוחרת המשנה לפתוח את מסכת שבת ובאמצעותה "להציג" את הלכות ההוצאה מרשות לרשות אף היא אינה מובנת מאליה: מפגש בין בעל בית לעני המשחר לפתחו. ייתכן שכך מבקשת המשנה להזכיר גם את המשמעויות החברתיות והמוסריות של השבת.

 

בשני הנוסחים של עשרת הדיברות מוזכר העיקרון החברתי-ערכי, שהוא מיסודות השבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, 10 וראו גם דברים ו, 14). ההימנעות המשותפת ממלאכה גוזרת דמיון בין בעל הבית לעבד, בין היהודי והגר, ובשל כך אמורה ליצור יום בשבוע שבו אולי אין שוויון מלא, אבל ההיררכיות החברתיות מובחנות פחות.

 

בחלק מהעדות נהוג לומר בקידוש של שבת פסוקים מישעיה המבטיחים גאולה למייחדים את השבת ומקדשים אותה במעשיהם: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה נח, 14-13). בהקשרם, מופיעים פסוקים אלה כחלק מרצף של דרישות ליחס מוסרי וצודק לעניים והמוחלשים בחברה: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ..." (שם, 10-7). ההבטחה הגאולית שבסוף הפרק תתגשם, אם כן, רק לאלה שיצליחו לחבר הקפדה על שמירת השבת עם מענה לרעבים, הפושטים ידם מבחוץ פנימה.

 

התלמוד, לכאורה, אינו עוסק בכל אלה. אותו מעניינות ההגדרות המדויקות של ההלכה המשנאית כאן.

 

אמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה, וליכא!

לדעת התלמוד, הגדרת האיסור על הוצאה מרשות לרשות חלה רק על רצף פעולות הכולל עקירה של חפץ כלשהו ממקום שגודלו לפחות ארבעה על ארבעה טפחים והנחתו "מעל מקום ארבעה על ארבעה (טפחים)". במקרה שבמשנה החפץ מועבר מיד ליד – ששטחן קטן מארבעה טפחים – והתלמוד תוהה מדוע חייבים הנותן והמקבל, אם לא עמדו בקריטריונים המגדירים את העבירה.

 

חמש תשובות מציעה הסוגיה לשאלה זו:

רבה טוען שהמשנה נאמרה כשיטת ר' עקיבא, הנלמדת ממשנה אחרת: "הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד, ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים" (משנה שבת יא:א). לדעת רבה, ר' עקיבא מחייב במקרה זה, כיוון שלשיטתו "קלוּטה כמי שהוּנחה היא דומה" (שבת ד ע"א). כלומר, גם אם החפץ רק נקלט בחללהּ של רשות הרבים, הוא נחשב כאילו הוּנח עליה. מכך ניתן, לכאורה, ללמוד שלדעת ר' עקיבא אין צורך בהנחה של החפץ במקום של ארבעה על ארבעה טפחים כדי לאסור את העברתו בשבת. אם כך, גם מי שהעביר חפץ לתוך ידו של אחר – יהיה חייב.

 

תשובה זו נדחית בתלמוד, וכמוה גם שלוש התשובות הבאות. המשותף לכולן הוא הניסיון לפרש את המשנה כמי שמבטלת את אחד הקריטריונים – עקירה, הנחה, מקום ארבעה על ארבעה – ואוסרת הוצאה מרשות לרשות, גם במקרה שמשהו מהם אינו מתקיים.hdp_rvb_0מאחד דרך  גידור סמלי. עירוב (צילום: פלאש90)

 

התשובה החמישית, יוצאת הדופן, מובאת מפי רבא: "ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה (טפחים)". לדעת רבא, המשנה אינה מתעלמת מן הקריטריונים ההלכתיים הנדרשים לשיטת התלמוד, אלא מפרשת אותם באופן אחר. להבנתו, המשנה גורסת שהיד – שבה מונח החפץ או שממנה נעקר – נחשבת "מקום", כיוון שלמרות שאינה גדולה דיה, היא "חשובה לו", לאדם. האם "חשובה לו" משמעו "נחשבת כ...", או שמא משמעו "יקרה" או "משמעותית"? בכל מקרה, דומני שיש כאן אמירה חשובה: היד היא רשות היחיד של האדם, שהיא הוא עצמו; היא גם "מקום" המפגש בין איש לרעהו והמרחב שבו מתקיימת "רוח השבת".

 

בניגוד לתשובות שלפניה, תשובה זו אינה נדחית בתלמוד. איני בטוחה שהיא הגיונית יותר מבחינה הלכתית, ודומני שייחודה ב"רוח" השורה עליה.

 

דרך המשנה הראשונה במסכת שבת נגלים למתבוננים פניה של השבת בעיני המשנה. זו שבת שהפרקטיקה המעצבת אותה מבוססת על יצירתיות פרשנית ומכוונת להקלה ולאפשור החיים. זו שבת שמשמעותה הערכית היא במפגש בין "נותן" ו"מקבל", בין "פנים" ו"חוץ", בין מוסר וקדושה. בסופו של דבר, דומני שגם התלמוד מבין זאת.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus