אם ננעלו

הדף השבועי

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
20.8.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אם ננעלו
מה יכול ללמד אותנו מנגנון נעילת הדלתות בבית המקדש על גישות תיאולוגיות שונות? ראשית, את זאת: ההסתמכות על נס כמוה כהעמדת אלוהים בניסיון – שתיהן אינן ראויות מבחינה דתית. ולחדשות בהרחבה

אביי אמר: "ננעלו" תנן, רבא אמר: "נועלין" תנן. מאי בינייהו? איכא בינייהו למסמך אניסא. (פסחים סד ע"ב)

 

תרגום:

 

אביי אמר: "ננעלו (דלתות העזרה)" שנינו (במשנה), רבא אמר: "נועלים (דלתות העזרה)" שנינו (במשנה). מה (ההבדל) ביניהם? יש ביניהם (הבדל בעניין) לסמוך על הנס.

 

הקשר:

 

המשניות האחרונות בפרק החמישי במסכת פסחים מתארות את הליך הקרבת קורבן הפסח במקדש. הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי במשניות אלה.

 

דיון:

מה יכול ללמד אותנו מנגנון נעילת הדלתות בבית המקדש על גישות תיאולוגיות שונות?

  93242642
צילום: תינקסטוק

אביי אמר: "ננעלו" תנן, רבא אמר: "נועלין" תנן

על מספר המשתתפים בהקרבת הפסח מספרת התוספתא: "פעם אחת בקש אגריפס המלך לידע כמה מניינן של אכלוסין. אמר להם לכהנים – הפרישו לי כוליא (כליה) מכל פסח ופסח, והפרישו לו שש מאות אלף זוגות של כליות, כפלים כיוצאי מצרים" (תוספתא, פסחים ד, טו). לפי התוספתא, כל אחת מן הכליות "ייצגה" קורבן אחד, שעליו היו "מנויים" יותר מעשרה אנשים. כלומר, רבבות אנשים הגיעו לבית המקדש להקריב את הפסח.

 

המשנה, כאמור, מתארת את הליך ההקרבה עצמו: "הפסח נשחט בשלש כתות... נכנסה כת הראשונה, נתמלאת העזרה, נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו. הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי (קערות) כסף ובזיכי זהב... שחט ישראל, וקבל הכהן (את הדם בבזיך) נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, ומקבל את (הבזיך) המלא (דם) ומחזיר את הריקן... יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שניה; יצתה שניה נכנסה שלישית. כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית... אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין (את קורבן הפסח) ומפשיטין (את עורו). וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט – מקלות דקים חלקים היו שם, ומניח על כתפו ועל כתף חבירו, ותולה ומפשיט... קרעו (את בשר הקורבן) והוציא אימוריו (החלקים הפנימיים, המוקרבים) נתנו במגיס (קערה) והקטירן על גבי המזבח. יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית, שניה בחיל והשלישית במקומה עומדת. (משירדה) חשיכה – יצאו וצלו את פסחיהן" (משנה, פסחים ה, ה-י).

 

המשנה אינה חוסכת מאיתנו את תיאורי הבשר והדם, ולמרות זאת, המראה הנשקף ממנה הוא כמעט פיוטי. בולט מכול הוא הסדר המופתי: קבוצה שנייה נכנסת רק לאחר שיצאה הראשונה; הכוהנים עובדים ב"שרשרת" יעילה – בזיך מלא דם מוחלף בזריזות בבזיך ריק; כולם ממתינים בסבלנות במקום המיועד להם עד הרגע המתאים לצליית הפסח; אנשים נעזרים זה בזה, לא כמחווה של רצון טוב אלא כחלק מובנה בהליך ההקרבה. רבבות אנשים מישראל, המוני כוהנים וכמובן אלפי כבשים, מכונסים במתחם לא גדול; כולם ממהרים לשחוט את הפסח, ובכל זאת: אין דחק ואין מהומה, אין לחץ ודחיפות, ואף אחד לא מתבלבל במקומו ובתפקידו. מי שאינו מכיר אותנו הישראלים אולי היה יכול להאמין שהדבר אפשרי. " רבא ואביי חולקים על נוסח המשנה. לשיטת אביי, המשנה גורסת שדלתות העזרה בבית המקדש "ננעלו" מעצמן, לאחר שנכנסו כל אנשי קבוצת המקריבים הראשונה. לשיטת רבא, היו שם מי ש"נועלים" את הדלתות, לאחר שנכנסו המקריבים לעזרה "

 

רבא ואביי חולקים על נוסח המשנה. לשיטת אביי, המשנה גורסת שדלתות העזרה בבית המקדש "ננעלו" מעצמן, לאחר שנכנסו כל אנשי קבוצת המקריבים הראשונה. לשיטת רבא, היו שם מי ש"נועלים" את הדלתות, לאחר שנכנסו המקריבים לעזרה. ייתכן שבפני אביי ורבא היו נוסחים שונים למשנה. את התלמוד, בכל מקרה, אינה מטרידה צורת המילה כאן, אלא המשמעות העולה ממנה.

 

מאי בינייהו? איכא בינייהו למסמך אניסא

לדעת התלמוד, מחלוקת אביי ורבא נסבה על היחס הראוי לנסים. התלמוד גורס שלדעת אביי, דלתות העזרה ננעלו מעצמן משנכנסו לתוכה די אנשים. כלומר, אביי חושב ש"סומכים על הנס" שיגן על המקריבים מפני צפיפות גדולה מדי, העלולה להוביל ליעילות פחותה בהליך ההקרבה או אפילו – חלילה – לאסון. שיטת רבא, לדעת התלמוד, היא ש"אין סומכים על הנס" ולאחר שהתכנסו בעזרה די אנשים, נועלים את הדלתות ומונעים מאחרים להיכנס.

 

דומה שהמחלוקת שמציג התלמוד אינה נסבה רק על הקרבת הפסח והיא נוגעת ביסודות החיים הדתיים. הצבת הדיון באפשרות להסתמך על נסים דווקא בהקשר לאירוע בית מקדשי מדגישה רעיון זה: אם יש מקום בעולם שבו ייתכנו נסים ואם יש מרחב פיזי כלשהו שבו הגיוני לסמוך על הנס שיתרחש בדיוק בזמן שזקוקים לו – הרי זה בבית המקדש, בית האלוהים.

  115963685
"לא נראה זבוב בבית המקדש" (תינקסטוק)

עיקרון זה עולה גם מן המשנה המתארת עשרה נסים שנעשו בבית המקדש – לא באירוע חד פעמי כלשהו, אלא בדרך קבע: "לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כִבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נִצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים (האנשים) צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו – צר לי המקום שאלין בירושלים" (משנה, אבות ה, ה). נסים אלה, המנוגדים תכלית הניגוד להגיון ה"טבעי", יכולים היו להתרחש רק בשל הנוכחות האלוהית השורה על המקדש ועל ירושלים.

 

בדונו בהכנת הכוהן הגדול ליום הכיפורים, מספר התלמוד הירושלמי שלא היו מאכילים אותו מאכלים העלולים לעורר אצלו גירוי מיני ופליטת זרע (שתטמא אותו ותמנע ממנו לבצע את תפקידו). התלמוד תוהה מדוע נדרשה שמירה אינטנסיבית כזו, אם אחד הנסים הקבועים בבית המקדש היה ש"לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים" (משנה אבות לעיל). תשובתו בהפניה לפסוק: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו, 16), ממנו למדו חז"ל שאסור להעמיד את אלוהים בניסיון (ירושלמי, יומא א,ד). ההסתמכות על הנס מוקבלת כאן להעמדת אלוהים בניסיון – שתיהן אינן ראויות מבחינה דתית.

 

בדיון בדברי ר' אלעזר ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים" טוען התלמוד שבמקום שבו יש סכנה קבועה ("היזק קבוע") – למשל, סולם רעוע – "לא סומכים אנו על הנס" (קידושין לט ע"ב). כינוס המוני במתחם סגור בהחלט נכנס לקטגוריית ה"היזק קבוע", ועל כן, גם במקרה זה אמור לחול הכלל ש"אין סומכים על הנס". אם כך, פשוט לחלוטין שבמחלוקת המוצגת בפנינו צודק רבא.

 

אבל אם זה פשוט כל כך, למה בכל זאת בחר התלמוד לשאול את השאלה ומדוע הוא מעלה בכלל את האפשרות ש"סומכים על הנס"?

 

ייתכן שהרעיון ש"סומכים על הנס" מובא כאן כדי לתת קול לשאיפה – שאולי לא כבתה גם שנים רבות לאחר החורבן – שיש כוח אלוהי גדול מהחיים ומהטבע, במיוחד ב"מגרש הביתי" שלו, בבית המקדש.ייתכן גם שרעיון זה מובא כאן כרמז לתפיסה חדשה של בית המקדש ושל המציאות הדתית בכללה. " ייתכן שהרעיון ש"סומכים על הנס" מובא כאן כדי לתת קול לשאיפה שיש כוח אלוהי גדול מהחיים ומהטבע, במיוחד ב"מגרש הביתי" שלו, בבית המקדש. ייתכן גם שרעיון זה מובא כאן כרמז לתפיסה חדשה של בית המקדש ושל המציאות הדתית בכללה "

 

בתלמוד הירושלמי, גם נס שהופיע במפורש במשנה ("ולא אירע קרי") מוכחש – מבחינות מסוימות – וניטלת ממנו "נסיותו". הסוגיה שלנו, לעומת זאת, מוסיפה עוד נס אפשרי (נעילת הדלתות) לאלה שפורטו במשנה, ובכך מרחיבה את הנסיות הפוטנציאלית במקדש. מאין נובע ההבדל הזה?

 

ייתכן שחכמי ארץ ישראל, הקרובים בזמנם ובמקומם לבית המקדש, עדיין מבקשים לציירו – גם שנים לאחר חורבנו – בצבעים ריאליים. אולי הבבלי, במרחק זמן ומקום, מרחיב את אופציית הנס הפנטסטי עוד ועוד, דווקא כדי לרמז לכך שהתיאור המשנאי של קורבן הפסח הוא, למעשה, רק פנטזיה: שאיפה מדומיינת שמעולם לא התקיימה במציאות, ובעזרת השם, לעולם גם לא תתקיים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus