לכל איש יש

ראשון
קואן חכם שואל: מה היה שמך לפני שנולדו אביך ואמך?

שני
השם שלך. השם שנתנו לך ההורים. השם שדבק בך בטירונות. השם שקוראים לך בעבודה, ברחוב, בבית. חליפת ההגדרה הראשונית שלך, גבול הגזרה, צמוד אליך כמו הגוף עצמו. לגדול לתוכו, להתרגל אליו, למצוא את הדרך הנכונה לגלגל אותו על הלשון, לומר אותו כילד, להתבגר איתו, לשמוע אותו מפי אהובה, לגלות משמעויות נסתרות, סדקים חבויים, משקעים. 

שלישי
זה שיבוש קטן ובכל זאת משגע אותך. שם לך ד' במקום ט' בסוף השם. אפשר לחשוב. אבל אתה נטרף. זה לא אתה, האיש עם הד' בסוף השם משפחה. כאילו איש אחר. לא שזה משנה. אפשר לחשוב. אין לך מושג אפילו מה המשמעות של השם המסורבל שקיבלת מאבא שלך יחד עם ה DNA והחריץ בסנטר. אבל זה לא אתה הד' הזאת. זה כאילו לא משנה מי אתה. וכל הסיפורים האלה פתאום של העולים שפקיד אדיש שינה להם את השם. כאילו שזה משנה. אבל זה משנה. "עם טי"ת " אתה קורא אליו מקצה האולם המלא. הוא מרים עיניים בהפתעה.

...שנתנו לו ההרים
רביעי
לשנות? למה אתה רוצה לשנות? אבא יודע מזה?

חמישי
קחו את אלוהים. כמה שמות: 'אלוהים' המשפטי, 'אדני' השלטוני, 'יהוה' המסתורי. הוא, מבחינתו, אולי היה מוותר לגמרי. “אהיה אשר אהיה" הוא אומר למשה. אבל זה לא יעזור לו. איך נבין אותו בלי שם? איך נכיל אותו בלי כלי?

...ונתנה לו מלאכתו

שישי
יעקב, האיש העוקב, איש העקב, נאבק עם מלאך האלוהים כל הלילה ושורד. הוא מבקש ברכה - ומקבל שם חדש. "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל  - כי שרית עם אלוהים ועם אנשים, ותוכל". תמה תקופת העקב, התחילה תקופת השררה. האם שם חדש יכול למחוק שם ישן? האם באמת אפשר למתג את יעקב מחדש? להחליף פונט, לרענן את התמונה, למכור מחדש את יעקב לעצמו ולעולם כמי שיכול להשתרר, לשלוט?

שביעי
יעקב נשאר יעקב. בניו נקראו כבר בני ישראל. ההיסטוריה מיטלטלת בין שני השמות, בין יעקביות לישראליות. “החיים הם מאבק בלתי פוסק בין שני זאבים בנפש, הטוב והרע" אמר אינדיאני זקן לנכדו. “ומי מנצח?” שאל הנכד. "פשוט מאוד - זה שאתה מאכיל". את מי אנחנו מאכילים?

מפטיר
אז איך אמרת שקוראים לך
?