להיות כאן

ראשון
נשיקה לילדים, המנומנמים עדיין, מעל צלחות הקורנפלקס. נשיקה ליד הדלת ביציאה לעבודה. נסיעה מול הנוף. כניסה למשרד.
-"מה שלומך?"
-"מצוין, ואתה?"
-"בסדר גמור".
ובכל הזמן הזה לא היית שם. אפילו לרגע אחד

שני
"אני אתן לך דוגמאות מהמנזר: כשאוכלים מרק, אסור להכות עם הכף בצלחת. אסור לחלום כשאוכלים. מי שלא מרוכז כי המחשבות שלו נודדות – הכף שלו נוקשת בקערה. כולם מפסיקים לרגע לאכול והמורה גוער בו שלא לחלום." (ניסים אמון, כשמשה פגש את בודהא)

שלישי
האדם המודרני, הרב-ערוצי, אוכל וקורא עיתון ביחד, עונה לטלפון תוך כדי שטיפת הבית, רואה טלויזיה בחדר הכושר וגם עוקב אחרי עיקרי החדשות שבתחתית המסך.
- על מה חשבת?
- לא יודע. כל מיני.

רביעי
אתה אוכל? תאכל. אתה קורא? קרא. אתה מתבונן בפרח? תתבונן.

חמישי
זה לא היה אברהם שהתחיל את המסע הגדול. זה היה אבא שלו, תרח. הוא זה שלקח את בנו אברם ואת כלתו שרי ויצא איתם למסע מאור כשדים אל ארץ כנען. הוא מת בדרך, בחרן, משאיר למשפחתו בירושה מסע שלא הסתיים.

שישי
זוכר חלום. כולם רצים. אני רץ איתם אבל באיזה אופן פלאי אני מרגיש כל שריר. כאילו אני רץ בתוך מים, כאילו אני יושב בתוך איזו קופסת שליטה ומפעיל ממנה את כל המנופים, המשאבות והצינורות שהם הגוף שלי. כולם רצים. הם קוראים לי להגביר את הקצב ולהצטרף אליהם, אבל אני לא מוכן.

שביעי
חז"ל מאזינים בקשב דק למילים. "לך לך", הם מבחינים, עבורך ובשבילך. אברהם נדרש להפוך את המסע למסע שלו. ללכת בדרך שהיתוה לו אביו ולהיות בה בן חורין. זו הדרך שלו, רק שלו, והוא נדרש להיות בה.

מפטיר
עזוב את הטלפון. תהיה איתי
.