בכוונה תחילה

ראשון

1.  בליל שבת, ה - 14.08.09, נגדעו באחת חייו של אריק קרפ ז"ל (להלן: " המנוח"). מותו בטרם עת היה מוות נורא, אכזר וחסר כל פשר. הוא לא נגרם מידי שמיים, לא בתאונה ולא מחמת טעות. בני אדם הרגו את המנוח והם יושבים כאן היום על ספסל הנאשמים כדי ליתן את הדין על מעשיהם הנפשעים.
 

נסיבות מותו המחרידות של המנוח ותקיפתו הפראית ושלוחת הרסן על ידי הנאשמים תוארו ונותחו על ידנו בהרחבה בהכרעת הדין וכך קבענו:
 

"ממכלול התיאורים של עדי הראייה מצטיירת באופן חד-משמעי תמונה של אקסטאזת אלימות מבעיתה, בה חבורת צעירים תוקפת בצוותא בבעיטות נמרצות, במכות ובאגרופים אדם מבוגר וחסר אונים, שהופל בכח לקרקע, ניסה לקום על רגליו והופל בשנית ולא עמדו לו כוחותיו להתמודד עם תוקפיו, או אפילו להתגונן מפניהם. ואם לא די בכל זה, הרי שבכל העדויות נשמע קולו של המנוח כשהוא מתחנן על חייו ומבקש רחמים ותחינותיו נופלות שוב ושוב על אוזניים ערלות"
 

2.   בתום שמיעת הראיות הורשעו הנאשמים 2 ו-3 בעבירות הבאות: הריגה, לפי סעיף 298, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (כשהיו נוכחים שניים או יותר), לפי סעיפים 333 + 335 (א) (2) + 29 (ב) ותקיפה בנסיבות מחמירות (כשהיו נוכחים שניים או יותר), לפי סעיפים 379 + 382 (א) + 29 (ב) לחוק.

נאשם 2 הורשע בנוסף גם בתקיפתה של אחת מבנות החבורה בתגובה על בקשתה לחדול מתקיפת המנוח,  עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
הנאשמים זוכו מעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום.

(מתוך גזר הדין במשפט "מדינת ישראל נגד ר.ע (קטין), ג'מיל עדס, עבדל רחמן עדס)

 

שני
הריגה, חבלה, תקיפה. לא רצח.

 

שלישי
רצח (תשי"ד)

א.   העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

1.   גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;

2.   גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

3.   גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;

4.   גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.

ב.   מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, תש"י-1950, דינו - מיתה.

(חוק העונשין, סעיף 300)

עולם מקצועי ואובייקטיבי.  

רביעי
וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדֳּפֶנּוּ, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת; אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת - מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה; רֹצֵחַ הוּא.  גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ.

וְאִם בְּפֶתַע - בְּלֹא אֵיבָה - הֲדָפוֹ, אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה; אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת, וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת, וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ - וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם עַל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה.

 

חמישי
"ואם בשנאה... או באיבה..." זירת הרצח - היא הנפש.

 

שישי
והסנגורים מודיעים כבר שיערערו על חומרת גזר הדין. "מעשה חמור" הם אומרים, "אבל עשרים ושש שנה?" הרי לא הוכח קשר ישיר בין מכות הרצח לבין המוות בטביעה אומללה. הלא הנרצח נראה עומד על רגליו אחרי ששלושת הנאשמים השיכורים סיימו לכסח לו את הצורה. הלא יש חוק בישראל ויש שופטים בירושלים.

 

שביעי
כמה נוח למקד את המבט בזיקה בין הפעולה לתוצאה. פטורים מדיון ערכי, חפים מאחריות על הנפש. מתדיינים בעולם מקצועי, אובייקטיבי, של עובדות וקלטות וידאו ונתוני מז"פ. אבל הסיפור לא נמצא שם. הוא נמצא בקשר שבין הרוע לאשמה, ובאומץ של החברה להטיל את האחריות על מי שבחר ברע. "רוצח בשגגה", זה שזכאי להגנת החוק מפני נקמת הדם, אינו זה שלא הוכחה אשמתו, אלא זה שליבו היה חף מכוונה רעה. לתשומת לב עורכי דינם של הנאשמים.

 

מפטיר
שלא נדע

Model.Data.ShopItem : 0 6