אל תקרא לי אח

אל תקרא לי אח

social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
9.7.13
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
אז מי עדיף – אלה שמכבדים את זהותו השונה של ה"אחר", ולכן מסירים אחריות ממעשיו, או אלה שלוקחים אחריות עליו ועל מעשיו, כאילו היה אחיהם ממש, ובכך מסרבים להכיר בהגדרתו העצמית לזהות שונה?
"ומוכרו לנכרי" – פשיטא. לאפוקי מהאי תנא, דתניא: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח; ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור (פסחים כא ע"א) 
 
תרגום:
(המשנה אומרת) "ומוכרו לנכרי" – (וזה) פשוט. (למה מזכירה זאת המשנה?) להוציא מזה התנא, ששנויה (ברייתא): בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה (אותו) קודם הפסח; ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור.
 
הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השני במסכת פסחים קובעת מה מותר לעשות בחמץ בשעות האחרונות לפני הפסח: "כל שעה שמותר לאכול – מאכיל לבהמה, לחיה ולעופות, ומוכר לנכרי, ומותר בהנאתו". הקטע שיידון כאן לקוח מהדיון התלמודי במשנה זו.
 
דיון:
"ומוכרו לנכרי" – פשיטא. לאפוקי מהאי תנא – 
כאמור, המשנה קובעת שכל עוד מותר לאכול מן החמץ, יש מחלוקת בין החכמים באיזו שעה מדובר בדיוק – מותר לו גם להאכיל בו את בעלי החיים שברשותו, למכור אותו לגויים וליהנות ממנו (כלומר, להרוויח ממכירתו). 

f130321ul05_1
סגן השר מיקי לוי מוכר את החמץ של מדינת ישראל בפסח האחרון (פלאש 90)
 
התלמוד שואל כמה שאלות על נוסח המשנה. למשל, הוא תוהה מדוע זקוקה המשנה להזכיר "בהמה", "חיה" ו"עופות" ואינה מסתפקת בהגדרה כללית. השאלה הנדונה כאן שייכת, לכאורה, לאותו רצף. גם כאן התלמוד תוהה מדוע המשנה מציינת באופן מפורש שמותר – בשעה שעדיין מותר לאכול מן החמץ – למכור אותו לגוי. האין זה פשוט ומובן מאליו, לאור העובדה שניתן גם ליהנות (כלומר להרוויח ממנו כלכלית)?
 
לא, עונה התלמוד. יש גישה אצל תנאים (חכמי המשנה) מסוימים, ולפיה יש איסור. המשנה מדגישה את ההיתר, כדי "להוציא" מידם, כלומר, כדי להתנגד לאוחזים בתפיסה זו. 
 
בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח; ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור – 
דוגמה לגישה זו מוצא התלמוד בברייתא המפרטת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. לשיטת בית שמאי, אסור למכור חמץ לגויים אם לא בטוח שהם יסיימו לאוכלו לפני הפסח. לפי בית הלל, כל עוד מותר ליהודי לאכול מן החמץ, מותר לו גם למכור אותו.
 
ההבדל העקרוני בין השיטות הוא על חלותה של האחריות – האם אני אחראית על הגוי שלא יאכל חמץ (במיוחד חמץ שאני מכרתי לו), או שמא בחירותיו הדתיות הן ברשותו בלבד ואינם מענייני? האם אני אחראית לא לגרום לכך שאחרים יאכלו חמץ בפסח, או שמא אחריותי מסתיימת במקום שבו מתחיל הפה שלי? " ההבדל העקרוני בין השיטות של בית שמאי ובית הלל הוא על חלותה של האחריות – האם אני אחראית על הגוי, שלא יאכל חמץ, או שמא בחירותיו הדתיות הן ברשותו בלבד ואינם מענייני? "
 
ברייתא זו מופיעה גם במסכת שבת (יח ע"ב-יט ע"א), בתוך אוסף מחלוקות בין בית שמאי ובית הלל שעוסקות כולן באחריות היהודי לחילול שבת אפשרי שייעשה בגללו. למשל: "בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חפצו לנכרי, ולא ישאילנו, ולא יַלוֵנו, ולא יתן לו במתנה, אלא כדי שיגיע לביתו; ובית הלל אומרים: כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה". המחלוקת כאן היא לגבי האחריות על טלטול אסור של חפצים בשבת: האם חייב יהודי להימנע מנתינת חפץ לגוי אם ברור לו שיטלטל אותו במהלך השבת? 
 
מחלוקת דומה מופיעה גם במשנה, שם נזכרת דוגמת האחריות לטלטול ביד הגוי, בתוך רשימת מחלוקות בין בית הלל ובית שמאי. למשל: "בית שמאי אומרים: אין נותנין ... את הצמר ליורה (לסיר), אלא כדי שיקלוט העין (ייצבע), ובית הלל מתירין. בית שמאי אומרים: אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום, ובית הלל מתירין" (משנה, שבת א,ו). לדעת בית הלל, התחלה של מלאכה שתתמשך מאליה לתוך השבת אינה נחשבת חילול שבת; לדעת בית שמאי, אם התחלתי במלאכה (אסורה בשבת) שלא הסתיימה לפני השבת – גם אם היא נמשכה מאליה – חיללתי את השבת. 
 
לאור זאת, ניתן להבין גם את המחלוקת בעניין נתינת החפץ לגוי: לדעת בית שמאי, נתינת החפץ היא התחלה של מלאכה אסורה בשבת (טלטול), ואני אחראית לכך שהיא נעשית גם כשהיא ממשיכה מאליה (בידי הגוי); לדעת בית הלל, הדבר מותר. 
 
ייתכן בהחלט ששתי עמדות עקרוניות אלה מתאימות גם לדיון בחמץ: לדעת בית שמאי, מכירת החמץ לגוי – אם איני בטוחה שהוא יסיים אותו לפני הפסח – תאפשר לפעולה אסורה להתבצע, והאחריות לכך תוטל עליי; לדעת בית הלל, תחילת הפעולה (מכירת החמץ) נעשתה בזמן המותר, ולכן המשכה – מאליה, או ביד הגוי – אינו תלוי עוד בי ואינו באחריותי.
  • " לדעת בית שמאי, מכירת החמץ לגוי – אם איני בטוחה שהוא יסיים אותו לפני הפסח – תאפשר לפעולה אסורה להתבצע, והאחריות לכך תוטל עליי; לדעת בית הלל, תחילת הפעולה נעשתה בזמן המותר, ולכן המשכה אינו תלוי עוד בי ואינו באחריותי "
 
כל הדוגמאות עד כה עסקו בגבולות האחריות שלי על פעולות אסורות שעלולות לנבוע ממעשה שאני התחלתי בו. דומני ששאלת האחריות מעניינת, במיוחד כשמדובר במקרה שבו המשך הפעולה נעשה בידי אדם אחר (בניגוד לפעולה שממשיכה מאליה): האם אני אחראית על קיום המצוות של אחרים, או שמא מהווים הם "רשות" לעצמם? בהקשר לגויים, שאלה זו מתחדדת אף יותר. 
 
בספרא מובא מדרש מעניין של ר' ירמיה על הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, 5). ר' ירמיה שם לב למילה "האדם" ומבין שכוונתה להכליל את כל בני האדם, גם את אלה שאינם יהודים: "מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככוהן גדול? תלמוד לומר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". כלומר, כל בני האדם יכולים לקבל "חיים" מן התורה, והתורה אינה נחלת יהודים בלבד. הוא ממשיך לבסס את הבנתו זו על פסוקים אחרים שבהם נאמר "אדם" ולא הגדרות יהודיות ספציפיות: " 'פתחו שערים ויבא כהנים ולויים וישראלים' לא נאמר, אלא וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיה כו, 2)... 'זה השער לה' כהנים לווים וישראלים (יבואו בו)' לא נאמר, אלא זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ (תהלים קיח, 20)... הא (הרי) אפילו גוי ועושה את התורה – הרי הוא ככהן גדול" (ספרא, אחרי מות פרשה ט, פרק יג, יג).
 
שיטת ר' ירמיה היא שהתורה ניתנה לכל בני האדם, וכולם – גם גויים – יכולים למצוא בה חיים ולהיהפך בזכותה לצדיקים. אם התורה מיועדת לכל בני האדם, הרי שגם גויים מחויבים במצוותיה. מכאן שעליי כיהודיה, חל איסור לגרום להם לעבור על חוקיה, בדיוק כפי שחל עליי איסור להחטיא יהודים אחרים. לשיטה זו, אם אמכור חמץ לגוי, והוא יאכל ממנו במהלך הפסח, אני חוטאת מפני שגרמתי לאדם אחר לעבור על הלכות הפסח.
 
מחד גיסא, גישה זו אינה מאפשרת לי – כיהודייה – להתעלם מן ה"אחרים" בסביבתי ולהתייחס אליהם כאל השוליים של מציאותי הדתית. אף הם, לשיטה זו, אחיי ואחיותיי למצוות, למחויבויות, לאחריות. מאידך גיסא, שיטה זו אינה מכירה בשוֹנוּת של ה"אחרים" ממני: אם אני מתייחסת לכל העולם כאילו היו יהודים, איני מכבדת באמת את זהותם העצמאית – הדתית, הלאומית, האידיאולוגית וכו' – של אנשים אחרים ממני. 
 
אז מי עדיף – אלה שמכבדים את זהותו השונה של ה"אחר" ולכן מסירים אחריות ממעשיו, או אלה שלוקחים אחריות עליו ועל מעשיו, כאילו היה אחיהם ממש, ובכך מסרבים להכיר בהגדרתו העצמית לזהות שונה?

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus