דיוקן של רוני סומק_לאונרד כהן

התפסן: רוני סומק – לא רק משורר

social
facebook whatsup email tweeter
ענת ברזילי //
4.12.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"לכל האנשים שתלויים על הקיר בתערוכה יש לפחות שיר אחד או סיפור אחד שאני מצטער שלא אני כתבתי. למשל, הייתי רוצה לכתוב את הפתיחה של 'בעקבות הזמן האבוד', הייתי רוצה להמציא את המושג עוגיית מדלן"
"אני דומה לאותו אדם, שאנחנו קוראים לו פרימיטיבי, שצייר על קיר המערה את החיות שהוא פחד מהם. הוא לא פתח גלריה במערה; הוא צייר את החיות כדי לצוד אותם או להיזהר מהן. אני לא רוצה לצוד, אבל אני רוצה להכיר אותן, וזו דרך נוספת"
המשורר רוני סומק צייר 36 דיוקנאות של גיבורי התרבות היהודים שלו. בכולם ניסה "לתפוס את תחושת ההתפעלות שיש בפנים שלהם, שנייה אחרי שסיימו לכתוב את יצירות המופת שלהם". בתערוכה שבה יוצגו העבודות, השירה מתכתבת עם הציור, והאמן - עם האוצר

"אני לא רוצה להיות מדויק, ולא סנגור של כל קמט. אני מצייר את הגיבורים שלי על נייר זכוכית", אומר רוני סומק על  הדיוקנאות שלו, שבאמצעותם הנציח את מה שהוא תופס כ"חלון הראווה היהודי": 36 כותבים וכותבות, ובהם לאה גולדברג, ליאונרד כהן, יהודה עמיחי, פרנץ רוזנצוויג, מרסל פרוסט, וולטר בנימין, יונה וולך, שלום עליכם, דן בניה סרי, ז'קלין כהנוב ועוד. כולם גיבורי תרבות שלו, כולם יהודים. תערוכה בבית אבי חי תציג את 36 הדיוקנאות הללו.

 

אז מה למשורר ולציורים? סומק מצייר את דיוקנאות הכותבים האהובים עליו כבר שנים, בניסיון לתפוס את מה שחומק מהמילים. "זו התכתבות עם מדף הספרים שלי, עם דברים שמעסיקים אותי כמשורר. בעיקר אני רוצה לגלות את החצר האחורית בחיבורים האלו".

 

תסביר.

"בציור אני מדבר אל הכותבים. אני מנסה לתפוס את תחושת ההתפעלות שיש בפנים שלהם, שנייה אחרי שסיימו לכתוב את יצירות המופת שלהם".

 

סומק נותן כדוגמה את הדיוקן של לאה גולדברג: עיניה מביטות מטה, אל הספר שהיא קוראת. יד אחת נשענת על הדף, וארבע ידיים אחרות אוחזות בסיגריות בוערות בין אצבעותיהן. "לא רציתי לצייר את גולדברג כמודל של משוררת, אלא כמו אלה בודהיסטית בעלת ידיים רבות, כיוון שעשתה המון דברים שונים – ערכה, כתבה ותרגמה", מסביר סומק, "וגם ניסיתי לצייר טונות של עצב בפנים שלה, כי לפי מה שקראתי, היא היתה עצובה מאוד".  

 

כחלק מהדיאלוג עם גולדברג, כתב לה סומק מכתב:

 

מכתב ללאה גולדברג

 

הַגַּפְרוּרִים שֶׁהִדְלַקְתְּ עֲדַיִן מְאִירִים

אֶת בְּדִידוּתָהּ שֶׁל הַמִּלָּה

שֶׁנִּפְסְלָה מִן הַשִּׁירִים.

הַאֻמְנָם?

בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי

רוֹאִים כִּי הַחֹק הָרִאשׁוֹן

שֶׁל הַשִּׁירָה הוּא

שֶׁאֵין חֻקִּים.

 

 

somek034(1)
דיוקנה של לאה גולדברג

 

 

את התערוכה אצר המשורר הצעיר עמיחי חסון. התערוכה אפוא היא לא רק דיאלוג בין שני מדיומים שונים של אותו היוצר, אלא גם בין שני משוררים משני דורות שונים. חסון וסומק אומרים שניהם שההבנה הבסיסית שיש ביניהם ככותבים תרמה מאוד לבנייה של התערוכה. "רוני הוא קורא טוב ורגיש", אומר חסון, "בספר 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר כתוב משפט: 'מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך'. אני חושב שבכל אחת מהעבודות רוני מגשים את המשאלה הסלינג'רית והופך את הכותבים לחברים שלו כשהוא מצייר אותם".

 

"אני מצייר קווי אורך ורוחב של ממלכה שהם עצמם לא מכירים", אומר סומק בהתייחס למושאי הציור שלו, "אני יכול לבקש דרכון ולהיות לרגע תייר בממלכה הזאת. אני מסתכל בחותמת ששמו לי בדרכון, ואני יכול לאהוב או לאהוב פחות, אבל מה שחשוב לי הוא שהרחתי את האטמוספירה שבתוך מדינת פרוסט, מדינת לאה גולדברג או מדינת עמוס עוז. הציור הוא ניסיון להרחיב את הטריטוריה. אני דומה לאותו אדם, שאנחנו קוראים לו פרימיטיבי, שצייר על קיר המערה את החיות שהוא פחד מהם. הוא לא פתח גלריה במערה; הוא צייר את החיות כדי לצוד אותן או להיזהר מהן. אני לא רוצה לצוד, אבל אני רוצה להכיר אותן, וזו דרך נוספת".

 

ההתחקות אחר הפנים של הכותב היא גם התחקות אחר חלק שלו שהיית רוצה שיהיה שלך?

"לכל האנשים שתלויים על הקיר בתערוכה יש לפחות שיר אחד או סיפור אחד שאני מצטער שלא אני כתבתי. למשל, הייתי רוצה לכתוב את הפתיחה של 'בעקבות הזמן האבוד', הייתי רוצה להמציא את המושג עוגיית מדלן".

 

זו פתיחת הספר המדוברת: 

 

"מדוכדך מן היום המשמים ומהסתמנותו של מחר עגום, הגשתי אל שפתי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלן. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו. בן רגע הכה את תהפוכות החיים, עשה את אסונותיהם לסתמיים, את קוצר ימיהם לתעתוע, כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף. מנין יכול היה לבוא בי ששון כזה? חשתי כי הוא קשור בטעם התה והעוגיות, אלא שחרג ממנו לאין שיעור, לא מאותו מין היה. מנין בא? מה משמעו? איך אשיג אותו?" (מתוך "בעקבות הזמן האבוד", תרגום: הלית ישורון)

 

עוגיית המדלן, כפי שאפשר להתרשם, היא דימוי שהולך ונפתח, מעין קליידסקופ לא אופטי של הרגע הנוכחי, שמאפשר התבוננות עמוקה על פרטיה האינסופיים ורבדיה הנפרשים. לכתיבה אפוא היכולת לעצור או להרחיב את הזמן. הציור, לעומת זאת, מקפיא את הרגע. וכשהציור פוגש את הכתיבה? דיוקנו של פרוסט מציג דמות  שגופה דמוי שעון, ועליו ניצב ראש שמצוי בעיצומה של פעולת המחשבה, שולט בזמן בעיניו החולמניות.

 

וזהו המכתב שכתב סומק לפרוסט:

 

מכתב למרסל פרוסט

 

הַשָּׁעוֹן שֶׁתָּלִיתָ בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁל הַזְּמַן

נֶעֱצַר בָּרֶגַע

בּוֹ הִפְסַקְתָּ לִהְיוֹת חַיָּל בִּצְבָא הַפֶּצַע.

שׁוּם דָּבָר לֹא אָבוּד

אִם הַמִּלִּים בָּהֶן תֵּאַרְתָּ אֶת עוּגִיּוֹת מַדְלֶן

עֲדַיִן נִלְעָסוֹת בְּפֶה מָלֵא.

 

פרוסט(3)
דיוקן של מרסל פרוסט

 

כמו בשירתו, גם בציוריו, שפתו של סומק מובהקת, החלטותיו בהירות ותרבות הפופ ספוגה בהם. הדיוקנאות מודפסים בסוג הדפוס הפשוט והזול ביותר – זירוקס - וסומק מסביר שזו בחירה מודעת. "פתגם צרפתי אומר שיש עוני שמותר רק לעשירים. הבחירה בזירוקס היא לעשות באמצעים מינימליים את האוורסט של המקסימום", הוא מסביר, "יש בזירוקס מיידיות שמורידה את הסופר או את הסופרת מהמדף והופכת אותם לנגישים. זו תחושה של צמצום פערים. אתה לוקח את מה שעשית, מדפיס 20 עותקים ומיד נפרד מהכול. זה לא עובר את התהליך הרומנטי של האמן בעליית הגג שמחזיק את המכחול ואחר כך חושב על מסע הייסורים של העבודה מהסטודיו ועד לקיר הגלריה. הזירוקס שומר על השריר השירי של הדברים".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי פעמיים ח"י שני,
20:00 / 12.12.16
פתיחת התערוכה ושיח גלריה

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus