מרוב עצים
מרוב עצים
social
facebook whatsup email tweeter
21.6.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
האדם הפשוט שרצה לקחת חלק בעבודת הקודש היה רשאי להביא עצים למקדש. הרבה תמר חיפשה בנוהג משמעות - ומצאה בעיקר אירוניה

לוגו מדור הדף השבועי

רבי אומר: עצים קרבן הם, טעונין מלח וטעונין הגשה. אמר רבא: ולדברי רבי, עצים טעונין קמיצה. אמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין עצים (מנחות קו ע"ב)

הקשר:
המשנה השלישית בפרק השלושה עשר של מסכת מנחות מגדירה את מידות המינימום לנדבות שיכול אדם לנדור למקדש. בין היתר מזכירה המשנה את נדבת העצים. התלמוד תולה נדבה זו בתורה: "קרבן – מלמד שמתנדבין עצים" (מנחות קו ע"ב). כלומר, המילה "קרבן", שלכאורה מיותרת בפסוק מויקרא ב,1, מוסיפה לפי המדרש את האפשרות לנדב עצים למקדש. אסמכתא נוספת מביא התלמוד מנחמיה: "וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה" (נחמיה י, 35). דברי רבי (ר' יהודה הנשיא) מוסבים על פסוק זה, ודברי רבא ורב פפא מוסבים על דבריו.

דיון:
הדיון בהבאת העצים למקדש נושא בחובו משמעויות דתיות וחברתיות. האם יכולה האירוניה האמוראית להצביע עליהן?

 hdp_ts
עץ יכול לשמשכקורבן? (cc-by-garryknight)

רבי אומר: עצים קרבן הם –
האמנה עליה חתמו מנהיגי העם בתקופת נחמיה מסדירה את האחריות על התנהלותו התקינה של המקדש. המנהיגים מתחייבים לגבות מס של "שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (נחמיה י, 33) שמטרתו לאפשר לקורבנות להיות מוקרבים במקדש באופן תדיר (שם, 34). החותמים על האמנה מתחייבים גם לספק עצים למזבח (שם, 35), כיוון שאלה הכרחיים להדלקת האש ותפקודו הסדיר של המקדש. מס זה מכונה בפסוק "קֻרְבַּן הָעֵצִים". מביטוי זה לומד רבי, שהעצים אינם רק כלי עזר חיוני לעבודת הקודש, אלא חלק ממנה ממש: הם נחשבים כקורבנות בפני עצמם.

במשנה תענית ד:ה נזכרים עשרה ימים בשנה בהם הובאו העצים אל המקדש ("זמן עצי כהנים"), וכן שמות האחראים על אספקת העצים בכל אחד מן הימים (בהתאם לאמור בנחמיה). תאריך אחד יוצא דופן (תשעה באב!) כיוון שבו הובאו העצים בידי כל העם. בספרות התקופה נזכרים תאריכים שונים ליום מיוחד זה. יוספוס, למשל, מציין יום חג בי"ד באב (ייתכן שכוונתו לט"ו באב) "שבו נהגו כולם להביא עצים אל המזבח" (קדמוניות היהודים ב, 425). בסכוליון למגילת תענית נאמר שבט"ו באב, שהוא "זמן עצי כהנים... נסמכו (כלומר "הצטרפו") להם הרבים ועשאוהו יום טוב". לכן יום זה קרוי "זמן עצי כהנים והעם". מכאן שמעבר האחריות לאספקת העצים ממשפחות מיוחסות, כאמור בנחמיה, אל כלל העם (כמסופר במשנה, ואצל יוספוס), הוא סיבה לקביעת יום טוב.

נדמה שההשתתפות הפאסיבית בעבודת הקודש, כמביאי קורבנות המצפים לכפרה, לא הספיקה לכלל העם ואנשים ביקשו לעצמם חלק פעיל יותר בהתנהלות המקדש. מתן האפשרות להביא עצים למקדש, ובכך לקחת אחריות על התנהלותו, ובמובן מסוים גם על ניהולו, הוא נקודת ציון משמעותית מבחינה חברתית ודתית – יום חג. ייתכן שהקביעה של רבי כי הבאת העצים היא קורבן, היא ניסיון להוציא את השליטה בעבודת הקודש מידי העם ולהחזירה (לפחות ברמה הערכית) לידי מעטים ומיוחסים.

טעונין מלח וטעונין הגשה
כיוון שלדעת רבי עצים הם קורבן, הרי שהם חייבים להיות מוגשים אל המזבח באופן טקסי ("טעונין הגשה") ועליהם להיות מומלחים ("טעונין מלח").

התורה מצווה שקורבנות מן הצומח חייבים במלח: "וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח" (ויקרא ב, 13). ר' אברהם אבן עזרא מסביר: "ברית אלהיך – הכנסתיך בברית והשבעתיך, שלא תקריב תפל ולא יאכל, כי הוא דרך בזיון". כלומר, המלח משבח את המזון ולא ראוי להקריב לאלוהים מזון שאינו משובח. לרמב"ן הסבר אחר למשמעות המלח במקדש. לדבריו, למלח כוח להצמיח (כאשר הוא חלק מן המים), אך גם לייבש ולהמית את האדמה (כאשר הוא מפוזר עליה). בכך, טוען הרמב"ן, הוא מסמל את הברית, שהיא ביטוי לשיתוף פעולה ואיזון מתמיד בין כוחות עליונים מיטיבים ומרעים. תפקידו של המלח בעבודת הקודש, לפי הרמב"ן, הוא להדגים את ניצחון הכוח המיטיב של אלוהים והברית עימו, כל עוד מקיימים את מצוותיו, ובו בזמן לאיים מפני ההרס הטמון בבגידה בו. 

הן פירוש האבן-עזרא והן פירוש הרמב"ן נותנים טעם (תרתי משמע) להמלחת הקורבנות, אולם מדבריהם עולות קושיות עמוקות כנגד המלחת העצים: לשיטת האבן עזרא, כיוון שהעצים אינם מיועדים לאכילה, אין בהמלחתם שום טעם; לשיטת הרמב"ן המלחת העצים מסמלת דווקא את הכוח הממית של המלח ולכן היא חוטאת להיותה ייצוג של הברית עם אלוהים.

 hdp_mlkh
להמליח או לא להמליח? חפירות מלח (cc-by-nilsrilandi)

רבא: ולדברי רבי, עצים טעונין קמיצה. אמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין עצים
רבא ורב פפא מגיבים על דברי רבי. לכאורה, דבריהם הם חלק מדיון תלמודי רגיל למדי, המבקש לדייק את ההשלכות הפרקטיות של כלל הלכתי עקרוני. למעשה, כך נדמה לי, רבא ורב פפא מבטאים אירוניה, או אפילו לעג כלפי דברי רבי, בכך שהם מביאים את דבריו לידי אבסורד.

רבא מתחיל בבדיחות מסוימת: אם עצים הם סוג של קורבן, הרי שככל קורבן מן הצומח (מנחה) גם אותם יש לקמוץ. רש"י, שאינו שותף לקריאתי האירונית, מסביר כיצד ניתן לקמוץ מן העצים: "שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו". אני תוהה על פירושו: האם ריסוק העצים כדי לאפשר את קמיצתם אינו פוגם בהם כקורבן?! האם לא יכולה להיחשב פעולה כזו כהטלת מום בקורבן המיועד?! 

רב פפא מוסיף על רבא ומביא את דברי רבי לכדי אבסורד: אם עצים הם סוג של קורבן, הרי שיש להעלות אותם באש על המזבח, ולשם כך נדרשים עצים נוספים. על כך מתבקש לשאול: כיוון שגם עצים אלה מנודבים למקדש, האם גם הם נחשבים קורבן ויש צורך בעצים נוספים כדי להדליק את האש? ומה עם הכת השלישית של העצים? והרביעית?

בפרקי אבות ה:ו נזכרים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. כולם פלאיים, לדעת המשנה, ויצירתן הראשונית מעשה נס היא. בסופה של רשימה זו מופיע גם חפץ פשוט ויומיומי למדי – צבת. כלי זה מעורר בחכמים השתאות: כיצד נוצר? "צבת בצבת עשויה" אומרת המשנה, ומכוונת לכך שאין, לכאורה, דרך לייצר צבת בלא שיש ביד הנפח צבת אחרת: כיצד יאחז הנפח הראשון בברזל החם כדי לעצבו לצבת, בלא שתהא בידו צבת? דברי רב פפא על כך ש"עצים צריכין עצים" מעלים בי את הדימוי המעגלי של יצירת הצבת: כיצד יעלו את העצים לקורבן אם אין בנמצא עצים להדלקת האש? ואם העצים להדלקת האש גם הם נחשבים קורבן, כיצד יעלו אותם למזבח בלא שיהיו שם עצים אחרים? עצים צריכים עצים, צבת בצבת עשויה.

אני מבקשת לראות באירוניה של רבא ורב פפא על דברי רבי הטלת ספק בקביעתו. ייתכן שניסיון זה מקורו בהבנת חוסר ההיגיון שבהפיכת הבאת העצים לקורבן, כפי שעולה מפירושי האבן עזרא והרמב"ן על תפקיד המלחת הקורבנות. ייתכן גם שניסיון זה נובע ממחלוקת עקרונית לגבי תפקידו של העם בעבודת הקודש ובהתנהלותה של המערכת הדתית, כפי שעולה מתיעוד התפתחותו של יום הבאת העצים למקדש.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 
 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus