קדוש, קדוש, קדוש

קדוש, קדוש, קדוש

social
facebook whatsup email tweeter
10.1.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
הדיון על מיקומו של המזבח מעורר את השאלה מה הופך מקום למקודש, ומכאן העניינים רק נעשים מורכבים יותר: כיצד נוכל לדעת שיסודות הפולחן הדתי הם אכן יציבים וכיצד נוודא שהמערכת הדתית אכן מתואמת עם העבר? הרבה תמר דבדבני על שאלות של קדושה

אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים (זבחים סב ע"א)

לוגו מדור הדף השבועי

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השישי של מסכת זבחים עוסקת במיקום שחיטתם של קורבנות קודשי הקודשים. במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו מזכירים החכמים את ההבדלים בין בית המקדש הראשון ובית המקדש השני ותוהים מהי מידת הדמיון ביניהם. התלמוד מציין שמיקומו של בית המקדש הראשון היה קל  לזיהוי עבור העולים מבבל, אך הוא תוהה כיצד זיהו העולים את מיקומו המדויק של המזבח עצמו. לשאלה זו מוצעות ארבע תשובות ושלוש מהן יידונו כאן.

דיון:
השאלה על מיקומו של המזבח בבית המקדש השני היא שאלה טכנית שיש לה גם משמעות עקרונית: מה הופך מקום למקודש? משאלה זו ניתן לצאת גם לקושיות חשובות אחרות: כיצד נוכל לדעת שיסודות הפולחן הדתי בו אנו נוהגים כיום הם אכן יציבים? כיצד נוודא שהמערכת הדתית של ההווה אכן מתואמת עם העבר?

אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו
לדעת ר' אלעזר קדושת המקום היא אונטולוגית. להבנתו יש מציאות של קדושה בעולם שמשקפת את המציאות האלוהית. המשנה הראשונה בפרק השני של מסכת חגיגה מגדירה תחומים אסורים ללימוד, וביניהם גם "מעשה מרכבה", כלומר מבנה העולם העליון וסדר הכוחות האלהיים. במסגרת הדיון התלמודי במשנה זו מתארים החכמים את צורת העולמות העליונים. ריש לקיש טוען שיש שבעה רקיעים, ואחד מהם קרוי "זבול": "זבול - שבו ירושלים ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" (בבלי חגיגה יב ע"ב).

 hdp_hshbvy_hshtqpvt
האם אחד מהם הוא המציאות עצמה והשני רק בבואה? מי הוא מי? (צילומים: פלאש90)

ברקיע הזבול מתקיימת מציאות-ראי שמימית לירושלים ולבית המקדש. אל מול הכוהנים המשרתים במקדש הארצי, בזבול משמשים המלאכים ובראשם מיכאל – "כפילו" השמימי של הכהן הגדול. ריש לקיש מבסס את דבריו על דברי שלמה בעת חנוכת בית המקדש הראשון: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מל"א ח,13). מביסוס זה ניתן להבין שבניית שני בתי המקדש – זה שבירושלים הארצית וזה שברקיע העליון – נעשתה במקביל. האם אחד מהם הוא המציאות עצמה והשני רק בבואה? מי הוא מי? איני בטוחה שיש כאן תשובה לכך, אך מדברי ר' אלעזר עולה שבעוד האחד חרב, המשיך האחר להתקיים. המשכיות זו היא שאפשרה לעולים מבבל לזהות את מיקומו של המזבח.

תשובתו של ר' אלעזר מציעה פיתרון רוחני-אמוני לשאלת קדושת המקום ויסודות הדת: השיקוף השמימי של מציאות החיים יוכיח אם אנו נוהגים נכון. גישה זו נשענת על האמונה שיש משמעות רוחנית עמוקה למיקומו של המזבח, ושיש אמת רוחנית מציאותית על-פיה יש לכוון את צעדינו הדתיים.

ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום
לדעת ר' יצחק נפחא, קדושת המקום נובעת מאירוע חד-פעמי ומכונן.
לפי הסיפור התורני, עקדת יצחק נערכה על הר המוריה (בראשית כב,2). ספר דברי הימים מתאר את מקום המקדש שבנה שלמה בהר המוריה ובכך מחבר בין סיפור העקדה ובין המקדש. משמעויותיו הרעיוניות של חיבור זה ברורות: עקדת יצחק היא ביטוי לנכונות של אברהם להקריב לאלהים את היקר לו ביותר ולכן היא סמל וזיכרון לקשר המחייב בין אלהים וצאצאי אברהם לדורות.

על-פי פשט הסיפור התורני יצחק לא הוקרב בפועל על המזבח שבהר המוריה, לא נשחט ולא נשרף שם ולכן מוזר שאפרו הוא זה שמסמן את מקום המזבח. ייתכן שבדברי ר' יצחק נפחא יש הד למסורת פרשנית הגורסת אחרת, כמו זו: "כשנעקד יצחק על גבי המזבח, ונעשה דשן, והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו" (אוצר המדרשים, תפילת שמונה עשרה עמ' 584). לפי מדרש זה יצחק לא רק נעקד אל המזבח אלא גם הועלה לעולה ממש, ורק לאחר שנשרף והיה לאפר החיה אותו אלהים.

פירושים אחרים מבקשים להדגיש שיצחק לא הומת בידי אביו, אבל נכונותו של האחרון להקריבו עומדת לזכותו כאילו הרגו ממש. על הפסוק המציין שאברהם לקח את האיל הנאחז בסבך "וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כב,13) אומר המדרש: "מהו 'תחת בנו'? אמר אברהם - רבון העולמים תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך; נטל האיל והפשיטו ואמר כך - תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך ... שרפו ואמר כך  - תהא רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח" (במדבר רבה יז,ב).

אפרו של יצחק על המזבח, גם אם אינו אפר ממשי אלא דימוי בעלמא, אמור להזכיר לאלהים את אמונתו השלמה של אברהם ואת רצונו ונכונותו להקריב את בנו. רצון ונכונות אלה מהווים הוכחה לנאמנותם של היהודים בכל דור לאביהם שבשבמים, והם אלה שמקדשים את מקום המזבח.

תשובת ר' יצחק נפחא מציעה פיתרון היסטורי-תודעתי לשאלת הקשר הישיר בין ההווה והעבר: מכונן הקדושה הוא המעשה האנושי החד-פעמי, שמעצב לנצח את מערכת היחסים בין אלהים ואדם. גם אם האפר אינו אפר ממשי אלא "סיפור" על אפר, הוא מסמל רעיון שמעצב תודעה דתית.

ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים
לדעת ר' שמואל בר נחמני, קדושת המקום נובעת ממעשיהם היומיומיים של בני האדם.
המזבח שונה משאר חלקי בית המקדש כיוון שרק עליו זובחים בפועל את בשר הקורבנות ולכן המסמן המובהק של מיקומו הוא ריח הבשר השרוף. כיוון שאין זה סביר שהריח באמת נשאר באוויר המקדש מאז חרב הבית הראשון ועד שהגיעו העולים לבנות את השני, נדמה שר' שמואל בר נחמני מבקש לומר משהו עקרוני.

דברי ר' שמואל בר נחמני נוגעים ישירות בפולחן עצמו. לדבריו, מקומו של המזבח בבית המקדש אינו מזוהה בגלל הרעיונות העמוקים הנקשרים בו (מחויבות האמונה הנגלית באפרו של יצחק) או הרוחניות הטבועה בו (המזבח כשיקוף לרקיע), אלא בפעולות היומיומיות, המדממות והמריחות שנעשו עליו. קדושת המזבח, אומר ר' שמואל בר נחמני, קיימת מפני שבני האדם מקדשים אותו במעשיהם.

 hdp_hshbvy_myrvn
לבסס  את קדושת המקום ואת הפולחן הדתי בהווה. מירון (פלאש: 90)

בדבריו של ר' שמואל בר נחמני אני מוצאת גם ביקורת. כיוון שסירחונם של אברים שחוטים ושרופים אינו מעורר בי תחושת התעלות רוחנית כלשהי, נדמה לי שר' שמואל בר נחמני מבקש לומר שהמעשים האנושיים המכוננים את הקדושה יכולים להשתנות, ואולי אף ראוי שישתנו. זיכרון העבר, המגולם בריח, מלמד על חשיבותו ההיסטורית והדתית של המזבח, אולם האופן בו יתפעלו אותו מעתה יעצב את קדושתו לעתיד.

התשובה הרביעית שמציע התלמוד לשאלת זיהוי מקום המזבח היא בהתגלות האלהים לנביאים. כיוון שכבר חז"ל הכריעו שאין נבואה מתקיימת לאחר חורבן הבית השני, נדמה שתשובה זו מעידה יותר על היעדרו של ביסוס אלהי יציב לקדושה בת זמנם מאשר על קיומו. תשובה זו מצטרפת, להבנתי לתשובתו של ר' שמואל בר נחמני: אם אין דרך לבסס באופן "אמיתי" את קדושת המקום ואת הפולחן הדתי בהווה, עלינו כבני אדם לעצב את אלה בעצמנו, בדמותנו.

 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus