פורים_מיכל פתאל

ליל כל השרוטים: גם המיתולוגיה היהודית מציעה מבחר דמויות מבעיתות

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
28.2.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בתהליך הקריאה לקראת כתבה זו הופתעתי לגלות עשרות יצורים משונים, מפחידים, מטרידים, ובעיקר מרתקים, ששוכנים אפילו בטקסטים הקאנוניים ביותר ביהדות. משמח לגלות כמה עניין ועושר ניתן למצוא באוצר האגדה העברית; עושר שאינו נופל ממיתולוגיות עתיקות אחרות"
"אף על פי שאשמדאי מתואר לעתים קרובות כערמומי, שטני וזדוני, מיוחסת לו גם יראת שמים גדולה. לפי האגדה, הוא יושב כל היום ולומד תורה"
כילד, היה חג אחד שבגללו אלעד בר נוי תמיד קינא בגויים: ליל כל הקדושים. נכון, לנו יש את פורים, אבל יצורי הלילה המפחידים שבו את לבו. אז כדי לארגן גם לנו "פורים הלואיני", הוא צלל למקורות ואיתר 12 דמויות מבעיתות שיאפילו על כל התחפושות בסביבה, תרתי משמע

כשהייתי ילד וצפיתי בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, לא קינאתי בחגים שלהם. חג המולד תמיד נראַה לי קצת מקושקש, ההכנות לחג ההודיה נראו לי מעייפות ואת חג הפסחא בכלל לא הבנתי. אבל היה חג אחד שתמיד עורר בי צביטה של קנאה – ליל כל הקדושים. נכון, לנו יש את פורים, אבל הרעיון של ערב שלם שבו מסתובבים ברחובות העיר אינספור יצורי לילה נוראיים ומפחידים קרץ לי מאוד. האפשרות להתחפש ולהתחבר דווקא לצד האפל, רק ליום אחד, נראית לי עד היום אפשרות מושכת ביותר.

 

לכן לקראת פורים המתקרב, החלטתי להציע גרסה קצת אפלה לחג – פורים "הלואיני" אם תרצו. לשם כך נברתי בכתבי הקודש היהודיים, באגדה העברית ובמיתולוגיה היהודית ובחרתי מתוכם כמה יצורים אפלים במיוחד – 12 דמויות מרתקות ומשונות שבחג הקרוב תוכלו לאמץ בתור תחפושות מקוריות, מבעיתות ויהודיות (כמעט) למהדרין.

 

 

לילית
לילית. מופיעה בתנ"ך רק פעם (צילום: מיכל פתאל)

 

לִּילִית

נתחיל באחת הדמויות המוכרות והמאיימות ביותר במיתולוגיה היהודית, לִּילִית. לילית מתוארת במקורות היהודיים המוקדמים כשדה איומה, אם כל השדים. הלשונאי אילון גלעד מספר כי "דמותה של לילית היתה מוכרת גם בתרבויות שמיות עתיקות, ומקורה הוא ככל הנראה בשפה האכּדית, שבה היא מכונה לִילּיתֻּ (līlīṯu)".

 

הופעת הבכורה של לילית היא בספר ישעיהו, בנאום תוכחה אשר מתאר את נפילתה של אֱדוֹם. לילית מוזכרת כאחת משלל יצורים נוראיים ששוכנים באֱדוֹם ההרוסה וניזונים מן הטבח הנורא: "אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ".

 

בתנ"ך לילית מופיעה רק פעם אחת, ואולם באגדות חז"ל ובטקסטים יהודיים אחרים לילית מוזכרת פעמים רבות. באגדות חז"ל מתוארת לילית כאישה יפה, פתיינית ומינית, בעלת כנפיים גדולות ועטלפיות ושיער אדום ארוך. פניה יפים ונוראיים, וצבעם מתחלף מאדום בוהק ללבן מסמא. חיוכהּ הערמומי דק ופתייני, ולשונה מלהטטת כחרב מתהפכת.

 

עוד היא מתוארת לעתים קרובות כמוקפת אש, סביב הפנים או סביב העיניים. בשיר "עיניה" מתאר חיים נחמן ביאליק את העיניים של לילית כשני נחשים קטנים שורפים ונושכים: "שְׁנֵי צִפְעוֹנִים, פְּתָנִים שְׁחֹרִים,  /אֶרְאֶה בָּקְעוּ, גָּחוּ / מֵעֵינֶיהָ אֶל-לִבָּתִי, / יָרְדוּ אַף-נָשָׁכוּ". לפעמים היא מופיעה עירומה, ולפעמים מתוארת כעטופה גלימת ארגמן מקטיפה. אוזניה וצווארה מקושטים בעגילים ובשרשראות – "עדיים קדמוניים".

 

במיתולוגיה היהודית המאוחרת לילית מתוארת כאשתו הראשונה של אדם אשר לא היתה צייתנית מספיק ועל כן הוחלפה בחווה – אישה טובה יותר ומרדנית פחות. אבל לילית היא לא רק מרדנית, אלא אישה אכזרית וקטלנית, אישה שרוצחת תינוקות בעריסותיהם. לכן, בחלק מקהילות יהודי מדינות ערב, כשהיה נולד תינוק, נהוג היה להישאר לידו ולשמור עליו מפניה בלילות הראשונים. אילון גלעד מוסיף כי בחפירות ארכיאולוגיות במדינות ערב נתגלו קערות חרס אשר נכתבו עליהן לחשים נגד כוחותיה של לילית.

 

אמנם את תינוקותיהם של אחרים היא רוצחת, אך לילית עצמה דווקא מעוניינת ללדת תינוקות רבים ככל האפשר. היא מפתה גברים יהודים לשכב איתה, ואף מתעברת מכל זרע שנשפך לבטלה, וכך יולדת עוד ועוד שדים מכונפים, אשר מכונים לילין.

 

PUR_11
אשמדאי. לפי האגדה, הוא מלך השדים (תצלום: מיכל פתאל)

 

אַשְׁמְדַאי

לפי המיתולוגיות המאוחרות, לילית עזבה את אדם ונהיתה לאשתו של אשמדאי. לפי ספר הזוהר, אשמדאי הוא מלך השדים. במסכת גיטין בתלמוד הבבלי מסופר על שלמה המלך שלכד את אשמדאי כדי שיעזור לו למצוא את תולעת השמיר, שהיתה הכרחית לבניית בית המקדש. אשמדאי, אשר חוכמתו הרבה עלתה אף על זו של שלמה המלך, הצליח להערים עליו ולהימלט ממנו.

 

אף על פי שאשמדאי מתואר לעתים קרובות כערמומי, שטני וזדוני, מיוחסת לו גם יראת שמים גדולה. לפי האגדה, הוא יושב כל היום ולומד תורה: ביום יושב בישיבה של מעלה, ובלילה - בישיבה של מטה. בגרסה מאוחרת יותר של אגדת שלמה המלך ואשמדאי, אשר מופיעה ב"ספר האגדה", מתאר ביאליק את מראהו של אשמדאי "נוֹרָא מְאֹד; רַגְלָיו כְּרַגְלֵי הַתַּרְנְגוֹל וּזְקָנוֹ כִזְקַן הַתַּיִשׁ וְאֵשׁ תֹּאכַל מִנְּחִירָיו". במקורות אחרים מתואר אשמדאי כבעל כמה ראשים של חיות שונות, אבל גם במקורות אלה – רגליו רגלי תרנגול.

 

אף על פי שהמילה אשמדאי מזכירה את השורש ש.מ.ד, מקור השם הוא כנראה בשפה האווסטית הקדומה, שבה הוא קרוי Aēšma-Daēva (מילולית: Aēšma – כעס, Daēva  - שד). "הדמיון בין השם המקורי ובין השורש ש.מ.ד היה מקרי ככל הנראה", אומר אילון גלעד, "כשתרגמו את השם לשם עברי, ניקו ממנו את שאר הצלילים והשאירו את השם אשמדאי בשל הדמיון הזה".

 

קטב מרירי
קטב מרירי. לא רק להקת רוק אלטרנטיבי (תצלום: מיכל פתאל)

 

קֶטֶב מְרִירִי

קֶטֶב מְרִירִי הוא אחת הדמויות המוזרות והמחרידות ביותר שמתוארות במקורות היהודיים. באגדות חז"ל הוא מתואר כשד צהריים מזיק שאוהב אור ושמש, ולכן פעיל בעיקר בשעות היום. בתקופת בין המצרים קֶטֶב מְרִירִי נמצא בשיא אונו ומסתובב ברחובות העיר, ולכן תקופה זו נחשבת למסוכנת כל כך ומלאה באסונות. לפעמים הוא מסווה את עצמו בדמות של כד חלב חמוץ, כך שאם נתקלים בכזה, יש לחשוד מיד שמדובר בקֶטֶב מְרִירִי. כשהוא במראה הטבעי שלו, גופו עגול כמו כדור, מכוסה כולו בשערות ומלא אינספור עיניים בכל גופו.

 

בחלק מהמדרשים מסופר כי יש לו רק עין אחת גדולה במרכז הלב, ומי שמסתכל בה, אדם או חיה, מת מיד. נוסף על השערות והעיניים, גופו עשוי קליפות קליפות; ייתכן שהכוונה היא לקליפות של ממש, כמו קשקשים של דרקון אשר נועדו להגן על גופו, וייתכן כי מדובר בקליפות מטאפוריות של טומאה. ראשו של קֶטֶב מְרִירִי מתואר בדרך כלל כראש הדומה לראשו של עגל, בעל קרן אחת ארוכה שיוצאת לו מן המצח.

 

הביטוי "קֶטֶב מְרִירִי" מופיע לראשונה בפרשת "האזינו", שהיא אחד מהטקסטים הקדומים ביותר בתנ"ך: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן-בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח-בָּם עִם-חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר". המילה קֶטֶב מופיעה כמה פעמים נוספות בתנ"ך, והיא מבטאת בדרך כלל השמדה או חורבן.

 

גלעד אומר כי ייתכן שהמילה קֶטֶב קשורה למילה הערבית "קַטַבַּ", שפירושה לכרות, או למילה ערבית אחרת – "קֻטְבַּה", שפירושה חץ. המילה מְרִירִי מגיעה ככל הנראה מן השורש מ.ר.ר, והיא מציינת טעם מר או אפילו רעל הקשור במחלה או במגפה. כך ניתן לפרש באופן מילולי את שמו של קֶטֶב מְרִירִי כ"חץ מורעל".

 

teenwolf
מייקל ג'יי פוקס מגלם את איש הזאב בסרט "זאב צעיר"

 

שטריאות ואנשי זאב

הרבה לפני הערפדים ואנשי הזאב של "דמדומים", הופיעו באגדות היהודיות יצורים דומים. בספר חסידים, שאת רובו כתב ר' יהודה החסיד בגרמניה של סוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13, מתוארות נשים שקוראים להן "שטרייאס". אלה צריכות למצוץ דם כדי לשרוד.

 

השטריאה יכולה גם לעוף באוויר, וכדי לעשות כן, היא "מנפצת שיערה" – ככל הנראה מבצעת תנועה כלשהי באמצעות השיער – על מנת שתוכל לפרוח באוויר ולעוף. במקורות אחרים מתוארת השטריאה כמי שנעשית חתולה כדי להסוות את עצמה. אבל בניגוד לערפדים מוצצי הדם הנפוצים בתרבות האירופית ומתוארים בדרך כלל כערמומיים וזדוניים, השטריאה מתוארת כדמות טרגית ומעוררת אמפתיה שאין לה ברירה אלא למצוץ דם כדי שתוכל לשרוד.

 

לגבי מקור שמה של השטריאה, אומר גלעד: "אין כל ודאות, אבל היא כנראה קשורה לקטגוריה של יצורים מיתולוגיים בתרבויות מזרח אירופה — מעין מתים הקמים לתחייה ומזיקים לקרוביהם. מקורם של כל יצורים אלה הוא בסופו של דבר מהציפור־מפלצת הרומאית הַסְּטְרִיקְס (Strix), הממיתה ילדים, כמו לילית, אם כי נראה שהגרסאות המזרח־אירופיות התרחקו מהמקור הרומאי ונעשו דומות יותר לערפד הסלבי".

 

קריאה נוספת: מצאנו את ארון התחפושות היהודי - בעלי אקספרס

 

גם אנשי הזאב אינם נפקדים מן האגדה העברית. בספר חסידים מוזכרת ללא הסבר דמות הוורוול"ף כאחת משורה של דמויות דמוֹניות. אנשי זאב של ממש מופיעים באופן מפורש בקובץ אחר של ר' יהודה החסיד: "בני אדם הנהפכים שיש להם נשמה שמתהפכים לזאיבים, שני רגלי זאב בין אצילי ידיו (=ככל הנראה בתי השחי שלו. אב"נ) ואינו מקבל מכת חרב אלא דרך פיו יכולין לעוץ עץ עד שיחוריהו או דרך גב אחוריו ואחר ג' ימים יהפך לתואר אדם".

 

כדי להרוג איש זאב מודרני, יש לירות בו בקליע כסף (כך לפי האמונה הרווחת), ואילו את איש הזאב שמתאר ר' יהודה החסיד מנטרלים בעזרת שיפוד עץ גדול המוכנס לפיו, וכך הופכים אותו חזרה לאדם.

 

יש שסוברים שאנשי זאב הופיעו כבר בתורה. בספר בראשית מברך יעקב את בנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל", ולכן סמלו של שבט בנימין הוא זאב. אבל בספר "דבש לפי" מגדיל לעשות חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) ומתאר את בנימין בתור איש זאב:

 

"זאב אחד יש שקורין לוף גארו והוא בן אדם ומשתנה לזאב, ובשעה שמשתנה לזאב רגליו יוצאין מבין כתפיו, כך בנימין בין כתפיו [...] וכמו שנהפך האדם לזאב אפילו שהוא משתנה לאדם בכל שעה יש לו זנב, כך היתה רצועה יוצאת מחלקו של בנימין ונכנסת לתוך חלקו של יהודה ועליה היה בנין בית המקדש".

 

דרקון מתנפח ודרקון שבע-ראשי

בספרות חז"ל ניתן למצוא כמה סיפורים על אחד היצורים המיתולוגיים הידועים והמרשימים ביותר: הדרקון. בספר חסידים מוזכר "מין מזיק שקורין אותו 'דרגון' בלשון יוון", שכשמנסים להרוג אותו במכות חרב, צומחים לו עוד ראשים. מסופר על מעין שד, חצי דרקון חצי אדם, שנולד לאותו "דרגון" ולבת המלך. וכשניסו להרוג אותו ומת, גופו התנפח עד כדי כך, שמילא את כל הבית, ונאלצו להוציא אותו חתיכות חתיכות דרך הגג.

 

חדי העין ודאי מבחינים שסיפורו של דרגון זה מזכיר את ספר הילדים "דְּרָקוֹן – אֵין דָּבָר כָּזֶה" מאת ג'ק קנט, אשר מתאר דרקון אשר מתנפח וממלא את כל הבית מכיוון שמתעלמים מנוכחותו; אם כי סופו של דרקון זה טוב הרבה יותר משל אותו דרגון חסידי.

 

 

dragon
עטיפת הספר "דרקון אין דבר כזה"

 

אם יש מקום אחד שממנו אי אפשר היה לצפות שיגיעו אותם יצורים אפלים ומפחידים הוא בית המדרש או בית הכנסת, שהרי בית המדרש אמור היה להיות מעין מגן מפני השדים. והנה, באחד הטקסטים המרתקים בתלמוד, מופיע שד בבית מדרשו של בית אביי; שד נורא אשר מזיק לכל מי שמנסה להיכנס לבית המדרש. נכנס אחא בר יעקב וראה את השד, שאותו הוא מתאר כ"תנינא דשבעה רישוותיה" – תנין בעל שבעה ראשים. החל אחא בר יעקב להתפלל, ובכל כריעה שכרע בתפילה, נָשַׁר לאותו תנין ראש אחד. כך הצליח אחא בר יעקב להביס את הדרקון בעל שבעת הראשים.

 

אנשי כלב, דגים מפלצתיים והוביטים יהודים

עוד ספר אשר גדוש ביצורים משונים ונפלאים הוא "ספר אלכסנדר מוקדון", אחד הטקסטים המרתקים והמיוחדים שהתגלגלו לקורפוס הספרות העברית. מקורו ככל הנראה יווני, ויש לו גלגולים רבים וגרסאות שונות, ולעתים הוא מכונה "רוֹמאנסה של אלכסנדר".

 

הספר מתאר את קורותיו של אלכסנדר מוקדון במסעות כיבושיו בעולם, והוא קנה את מעמדו בספרות העברית כאשר השתלב בתוך "ספר יוסיפוּן", אחד מספרי ההיסטוריה העממיים והמפורסמים ביותר ביהדות ימי הביניים. לתוך הגרסה היהודית של הסיפור, המכונה גם "רומן אלכסנדר העברי", התגלגלו סיפורים תלמודיים על אלכסנדר מוקדון, ועל כן מדובר בטקסט שעל אף מקורו הלועזי,  סגנונו יהודי למדי.

 

בספר מופיעים יצורים רבים, למשל תושבי ארץ "כלבינא", ואלה מתוארים כאנשי כלב חלשים במיוחד, שנובחים בלא הפסק, שעירים בכל גופם, גובהם אמה וחצי, "ואינם זורעים ואינם קוצרים ואין להם שום מאכל זולתי אגוזים ואין להם שום מלבוש זולתי עלי אגוזים".

 

במקום אחר בספר מתואר דג הקיקלופ המאיים: "ויביאו לפניו דג גדול ומשונה וזה דמות הדג קשקשים שלו אדומים ואין לו כי אם עין אחד במצחו ושיניו שחורות כזפת, ולא רצה המלך לאכול ממנו ויצו להשליכו לכלבים וכאשר אכלו אותו מתו". זה אינו הדג המפלצתי היחיד המופיע בספר: "והנה דג גדול עולה מן הים. ועיניו כשתי אבוקות גדולות. וימשוך המלך את קשתו ויורה את הדג ויפרפר את הדג ויטבע שלש ספינות מחיל המלך".

 

באחת המדינות אשר אלכסנדר מגיע אליהן, הוא פוגש ביצורים שאני מדמה להוֹבִּיטִים, "אנשים ובעלי שיער וקטנים", אשר מתוארים בתור יצורים נעימים ושוחרי שלום, בניגוד לשאר הדמויות שהזכרנו עד עכשיו. אבל בעיניי, היצור המשונה מכולם הוא זה המתואר באופן הבא: "והנה עלה מן הנחל אדם אחד משונה בכל דבר וזה דמות האדם. ראש כראש נשר ולו אזנים ארוכים כעין החמור וידיו כידי אדם ורגליו כרגלי אריה ולו זנב כזנב הסוס".

 

בתהליך הקריאה לקראת כתבה זו הופתעתי לגלות עשרות יצורים משונים, מפחידים, מטרידים, ובעיקר מרתקים, ששוכנים אפילו בטקסטים הקאנוניים ביותר ביהדות. משמח לגלות כמה עניין ועושר ניתן למצוא באוצר האגדה העברית; עושר שאינו נופל ממיתולוגיות עתיקות אחרות. אני מקווה שבפורים הקרוב תשקלו להחליף את הקאובוי, את האינדיאנית או את כיפה אדומה בתחפושת של שד עברי או מפלצת יהודית.

 

* בהכנת הכתבה סייע רבות ד"ר דודו רוטמן, מחבר הספר "דרקונים, שדים ומחוזות קסומים: המופלא בסיפור העברי בימי הביניים", שעתיד להתפרסם בחודשים הקרובים בסדרת ''מסה קריטית'' של מכון הקשרים באוניברסיטת בן גוריון והוצאת דביר.

 

עשו במלאכה:

צילום: מיכל פתאל 
איפור: אלין מישייב - רווית אסף
עיצוב תחפושות: גילי עזרן

 

דוגמנים:

קטב מרירי: עידן גוב-ארי
אשמדאי: בני יונין 
לילית: תמר איזנברג

שמחנו להתארח במרכז לאמנות חזותית ע"ש ג'ינוגלי. אתם מוזמנים להגיע ל"פורים פאקטורי" - סטודיו פתוח לתפירת תחפושות במהלך שבוע הבא במרכז ג'ינוגלי , מתאים לכל גיל  

 

 

 
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus