גיל ורעדה

גיל ורעדה

social
facebook whatsup email tweeter
19.7.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
היכולת לעסוק בעבודת קודש במקדש נקשרת גם להגדרות של גיל. מתי נגמרת הילדוּת ומתחיל תהליך ההזדקנות? ידיים רועדות, חוסר שיווי משקל, בגידת הגוף – האם כל אלה שמורים רק לזקנה? הרבה תמר דבדבני חוגגת 40 ויש לה מה להגיד על זה. מזל טוב

לוגו מדור הדף השבועי

ילד עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי (חולין כד ע"ב)

הקשר:
המשנה השישית במסכת חולין מציגה רשימת עניינים דומים שהקריטריונים לכשרותם הפוכה זו מזו. בין היתר מוזכרים הכוהנים והלויים: "כשר בכהנים פסול בלוים; כשר בלוים פסול בכהנים". התלמוד מפרש, באמצעות ברייתא: "כהנים – במומין פסולים, בשנים כשרים; לוים – במומין כשרים, בשנים פסולים" (חולין כד ע"א). ברייתא נוספת, שמביא התלמוד, מפרטת: "כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו; בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו". הקטע הנדון כאן מובא בתוך הדיון התלמודי על ברייתות אלה.

דיון:
מתי נגמרת הילדוּת ומתחילה ההזדקנות? הרהורים ליום הולדת 40.

ילד עד כמה?
מתוך הברייתות לומד התלמוד על ההבדל שבין הכוהנים והלויים: הכוהנים כשרים לעבודת המקדש, מהתבגרותם המינית ("משיביא שתי שערות") ועד זקנתם, אלא אם כן יש בהם מום; הלויים כשרים לעבודת המקדש רק בין הגילאים 50-30 (וראו במדבר ח, 26-24), אך מעל גיל 50 הם פסולים לכך.

 hdp_yldvt
תנאים של ילדות (cc-by-Phil Schatz)

המומים הפוסלים את הכוהנים מעבודת הקודש נזכרים בתורה (ויקרא כא, 23-17), אולם התלמוד מוסיף כי גם ללויים "מום" שעלול לפסול אותם. טיבו של "מום" זה נלמד באופן מדרשי מן הפסוק המתאר את שירת הלויים ביום חנוכת בית המקדש (דה"ב ה, 13) – על הלויים לשיר בקול אחד, ומי מהם שאינו עומד בכך, נפסל.

כדי להבין את דברי הברייתא, שהכהן "עד שיזקין כשר לעבודה", מפרש ר' אלעא בשם ר' חנינא, מה הכוונה ב"עד שיזקין": "עד שירתת", כלומר – עד שיתחילו ידיו לרעוד. צדה השני של שאלה זו הוא: "ילד – עד כמה?". כלומר, עד מתי נחשב אדם לצעיר.

אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו
ההגדרה שמספק ר' אלעא בשם ר' חנינא ל"ילד", או ל"אדם צעיר" היא הגדרה גופנית, שאינה מתייחסת לגיל כרונולוגי, אלא רק ליכולות גופניות מסוימות. אדם צעיר, גורס ר' חנינא, הוא זה שמסוגל לשמור על שיווי משקל בעמידה, בעת שהוא חולץ ונועל את נעליו.

הזדקנות הגוף היא תחילת הפרידה ממנו, סימן למוות המתקרב. כך מזהיר קהלת את הצעירים: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת ב, 1). את ימי הרעה שאין בהם חפץ, הוא מתאר בפירוט: "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה" (שם, 5-2). ומה בסופם? "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (שם, 7).

את הפסוקים הקשים של קהלת דורשים החכמים כתיאור מדויק של היחלשות הגוף, שלב אחרי שלב: "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת – אלו הכסלים (מתניים) והצלעות; וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל – אלו שוקיים; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת – אלו שינים; וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת – אלו עינים... וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק – אלו נקביו של אדם; בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה – בשביל קורקבן שאינו טוחן; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר – שאפילו צפור מנערתו משנתו; וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר – שאפילו קול שירים ושירות דומות עליו כשוחה (כשׂיחה, כלומר – אינו נהנה מכך)... גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ – שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים; וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ –בשעה שמהלך בדרך נעשו לו תוהים (פחדים). וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד – זו קליבוסת (עצם הירך), וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב – אלו עגבות (שמכבידות על הגוף); וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה – זו חמדה (תאווה מינית)" (שבת קנב ע"א).

ההזדקנות, לפי תיאורים אלה, היא פרידה מן הכוח הפיזי של איברי הגוף ומפעילותם הרגילה, אך גם היחלשות הרצון והשמחה, ופרידה מן התאוות המפיחות רוח חיים באדם. אם החיים הם צמיחה תמידית וזריחה בכל יום מחדש, הרי שקהלת והמדרשים רואים בהזדקנות את היעצרות הצמיחה ואת שקיעתה של הזריחה.

 hdp_gyl_r
המעבר לזקנה הוא לא רק גופני (cc-by-denkrahm)

לר' חנינא שתי הגדרות לזיקנה. האחת ישירה וגופנית בלבד (רעד בידיים), והשנייה עקיפה ויכולה להיות מובנת מתוך היפוך הגדרתו את הילדוּת: כל מי שאינו מסוגל לשמור על שיווי משקל, הוא זקן. כבקהלת, גם כאן, המעבר בין "ילדות" ל"זיקנה" מתואר בתהליכים שאינם גופניים בלבד. שמירת שיווי המשקל אמנם מבטאת שליטה בגוף, אך שליטה כזו אינה תוצאה של כושר פיזי בלבד אלא גם של ריכוז נפשי וביטחון בהתנהלותו של הגוף במרחב. הזיקנה אם כן, היא גם, ואולי בעיקר, אובדן הביטחון העצמי, שראשיתו אולי בחשש מפני בגידת הגוף, אך יש לו גם ביטויים ומקורות רגשיים וקוגניטיביים. כדאי לשים לב לכך שהזיקנה, לפי הסבר זה, אינה תהליך אובייקטיבי בהכרח: גם אדם צעיר, ואפילו צעיר מאוד, יכול להתקשות בשמירה על שיווי משקל או לחוש חוסר בטחון באופן בו גופו ממוקם במרחב ומתנהל בתוכו; אדם כזה, אם לא יפתח את כישוריו הפיזיים, הרגשיים והקוגניטיביים, עלול לא רק לחוש "זקן", אלא גם – לפחות לפי ר' חנינא – להיות זקן.

אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו
מצדו השני של רעיון זה עומדת העדות על ר' חנינא עצמו: בגיל שמונים הוא פועל כמי שבטוח בגופו, שולט בתנועותיו ומייצב את עצמו במרחב הפיזי.

סיפור קטן זה מעלה בי חיוך, ואני תוהה: האם הובא לכאן כדי לחזק את דברי ר' חנינא ולהדגים שלא הגיל עיקר אלא הכישורים הגופניים של האדם? אולי דווקא להיפך – כדי להעמיד בספק אירוני את דברי ר' חנינא, ולעורר בנו חשד שמא אין בהם אמת אובייקטיבית אלא רק "אינטרס" של זקן מופלג, הרואה עצמו עדיין כ"ילד" ומבקש להיחשב כזה אף בעיני סביבתו.

שתי האפשרויות נראות לי קבילות ושתיהן מחזקות את מצוקת ההגדרה של מושג הזיקנה ומדגישות את הקושי בהתמודדות עם גילוייה, הן אצל אחרים והן בנו עצמנו.

אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי
ר' חנינא מסביר את סודו: הטיפול שהעניקה לו אימו בילדותו הוא שמאפשר לגופו לתפקד כך בעת זקנותו. אני מבקשת לקרוא בדבריו הכרה לא רק בטיפול הגופני המסור שקיבל, אלא גם תודה על הטיפוח הרגשי לו זכה: האהבה, החום, האינטימיות הגופנית. כל אלה, כך אני מאמינה, הם המעיין ממנו נובעים כוחות החיים שלנו.

השבוע אני חוגגת את יום הולדתי ה-40, ואולי זו הסיבה שאני מבקשת לראות בדברים אלה סימן נוסף להזדקנות, ודווקא לפן הטוב שלה: היכולת להתבונן אל העבר, לא רק כדי ללמוד ממנו אלא גם כדי להכיר לו תודה על מי שאני היום.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.  

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus