עומדים על הדם
עומדים על הדם
social
facebook whatsup email tweeter
21.9.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מה הקשר בין המעטה עצמית לבין היכולת להתעלות מעל למגבלותינו האנושיות, ואיך כל זה קשור למצווה לכסות את דמה של החיה השחוטה? הרבה תמר דבדבני על שאלה תלמודית מצוינת, ותשובה מוצלחת קצת פחות

לוגו מדור הדף השבועי

אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, 27), זכו בניו לשתי מצות – אפר פרה ועפר סוטה. וליחשוב נמי עפר כסוי הדם! התם – הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא (חולין פח ע"ב)

תרגום:
אמר רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, 27), זכו בניו לשתי מצוות – אפר פרה (אדומה) ועפר סוטה. ושיחשיב (בתוך שכר זה) גם עפר כיסוי הדם! (אין לעשות כך), שם (בכיסוי הדם) – הכשר מצווה יש (בעפר, אבל) הנאה (רווח כלשהו) אין.

הקשר:
הפרק השישי של מסכת חולין עוסק במצוות כיסוי הדם. המשנה האחרונה בפרק זה מפרטת את החומרים בהם ניתן לכסות את הדם שנשפך במהלך השחיטה, ואת אלה שאינם ראויים לכך. הקטע שיידון כאן מהווה חלק מסוגיה שנסובה על משנה זו, אך נדמה שהיא משמשת כמעין סיכום רעיוני לפרק כולו.

דיון:
מה בין אמירתו של אברהם אבינו למצוות כיסוי הדם?

בשכר שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, 27)
המדרש של רבא קושר בין אמירת אברהם בבראשית, לשתי מצוות הנזכרות בספר במדבר. כדי לברר את טיבו של קשר זה, כדאי לבדוק כל אחד מצדדיו – משמעות דברי אברהם מחד גיסא, ומשמעות שתי המצוות שניתנו כשכר עליה, מאידך גיסא.

 hdp_kysvy1
למה לכסות? (פלאש90)

בבראשית יח, 33-20 מתואר ויכוח קשה בין אברהם ואלוהים. אברהם מתרעם כנגד החלטת אלוהים להשמיד את סדום ועמורה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?!... חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם, 25-23). בביטחון רב ומתוך תחושת צדק עמוקה, תוקף אברהם ומטיח באלוהים כי אינו פועל לפי עקרונות הצדק שלו עצמו. אלוהים, במקום לפטור את אברהם בתשובה מזלזלת, שתבהיר לו את חוסר הפרספקטיבה שלו, כבן תמותה (בדומה לתשובה שנתן לאיוב, למשל, וראו באיוב לח; מעניין שהביטוי "עפר ואפר" מופיע במקרא גם מפי איוב, ועיינו באיוב מב, 6), בוחר להיענות לבקשותיו. במהלך הדיאלוג, משתמש אברהם, כמה פעמים, בביטויים מקטינים ומצניעים כלפי עצמו. ביטויים אלה עומדים בסתירה מסוימת לתקיפות טענותיו ודרישותיו ממנו, ונדמה לי שהם משמשים כטקסט ריטואלי הכרחי במפגש בין מלך ויועציו: היועצים, אם טובים וחכמים הם, מחויבים לומר למלך את עמדתם האמיתית, אולם עליהם לעשות זאת באופן שלא יפגע בכבודו (או יקצר את חייהם שלהם).

הביטוי "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", כשלעצמו, מדגיש את הפער האינסופי בין אברהם, בן האדם, ובין אלוהים: אברהם עשוי חומר, ארעי ומתכלה, ולעומתו אלוהים הוא בלתי מוחשי ונצחי; אברהם שוכן על הארץ, מתגולל בעפר ובאפר – בזוהמת העולם הזה, ואילו אלוהים נשגב ונעלה, אינו נוגע בחומר ואין החומר נוגע בו.

מדוע בוחר רבא דווקא בביטוי זה כדי "לזכות" את ישראל בשכר אלוהי?
לדעתי, בחירה זו נובעת מהבנת המורכבות של הביטוי – מחד גיסא הוא מביע צניעות גדולה של האדם מול אלוהים, אולם מאידך גיסא, בהקשרו, הוא מלמד שגם בני האדם, קטנים ובלתי-חשובים ככל שיהיו, יכולים וצריכים לבקר את אלוהים, כאשר הוא טועה או נוהג בחוסר צדק. הכרה זו, לדעתי, חשובה כל-כך ומשמעותית כל-כך מבחינה דתית, שהיא מחייבת שכר אלוהי כלשהו.

זכו בניו לשתי מצות – אפר פרה ועפר סוטה
רבא דורש שהשכר על דברי אברהם ניתן בדמות שתי מצוות – אפר פרה אדומה, המטהר מטומאת מוות (במדבר יט, 22-2) ו"עפר סוטה", הלא הוא עפר המקדש המעורב במים וניתן, בידי הכהן, לאישה הנחשדת בניאוף (במדבר ה, 31-11).

הקישור בין שתי מצוות אלה לדברי אברהם נעשה על בסיס לשוני, באמצעות המילים "עפר" ו"אפר", אך ייתכן שיש למדרש זה גם משמעויות נוספות. הן אפר הפרה והן עפר הסוטה מאפשרים לבני האדם להיאבק בתכונות האנושיות ביותר שברשותם, אותן תכונות שמגדירות את היותם יצורים ארעיים, המונעים על-ידי רגשות ויצרים ורחוקים כל-כך מנשגבות האלוהים: אפר הפרה עוזר להיטהר מן המגע במוות ועפר הסוטה אמור לעזור לבני הזוג לרפא את יחסיהם שנפגמו מקנאה (ואולי אף מבגידה). לפי המדרש, אם כן, ההכרה של אברהם באנושיותו – על חולשתה ועוצמתה כאחת – היא זו שתאפשר לבניו להתמודד עם אנושיותם שלהם ולהתעלות מעליה, ולו לרגעים ספורים.

 hdp_tsnv
צניעות מול האלוהים (פלאש90)

וליחשוב נמי עפר כסוי הדם! –  
מדרש זה מופיע בתוך פרק העוסק במצוות כיסוי הדם. מצווה זו מתוארת בויקרא יז, 13: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר", והיא מובאת בתוך הקשר הדן במשמעותו של הדם כנפש בעלי החיים. הפסוק הבא נפתח באמירה: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא" (שם, 14), ולא ברור האם הוא משמש הסבר למצוות כיסוי הדם עצמה, או לכל המצוות הנאמרות בפסקה זו, ובמרכזן האיסור לאכול דם. מדרש תלמודי, שמנסה ללמוד משמעות נוספת מתוך הפסוק העוסק במצוות כיסוי הדם, מתרכז בביטוי "אשר יצוד". המדרש מבין שמצווה זו חלה בכל מקרה של שפיכת דם בעל-חיים, לאו דווקא לאחר ציד, ולכן תוהה מדוע נזכר הביטוי "אשר יצוד" דווקא. התשובה לכך מעניינת: "לִמדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת" (חולין פד ע"א).
 
את המילה "הזמנה" כאן מפרש רש"י מלשון "מזומן" או "תדיר", ומתוך כך עולה שה"דרך ארץ" שדורשת התורה היא הימנעות מאכילה מופרזת של בשר, או מאכילה מהירה מדי, כזו שאינה דורשת הכנה ועבודה כלשהי. אני מבינה שיש כאן חיוב להשקיע מחשבה באכילת בשר: גם אם איננו צדים אותו בעצמנו, אלא קונים אותו בסופרמרקט, עדיין אנו צריכים לדמיין את עצמנו כאילו רדפנו אחרי החיה, שחטנו אותה ושפכנו את דמה. נדמה לי שיש כאן ניסיון לסובלימציה של תאוות אכילת הבשר. רוח מצוות כיסוי הדם, למרות שהיא עצמה אינה נזכרת במדרש זה, מרחפת מעליו – גם בה יש לימוד של "דרך ארץ" וניסיון לסובלימציה של יצרי האכילה והשחיטה, או לחילופין, ניסיון לכפרה (משמעות השורש כפ"ר הוא "לכסות", וראו למשל בבראשית ו, 14) על היעדרה של סובלימציה כזו.

התלמוד תוהה על דרשתו של רבא: מדוע אין הוא מזכיר את מצוות כיסוי הדם בעפר ברשימת המצוות שניתנו בשכר אמירת אברהם?
התשובה התלמודית מבדילה בין מצוות כיסוי הדם לשתי המצוות האחרות: בניגוד לאפר הפרה שבכוחו לטהר ממוות, ועפר הסוטה היוצר את המים המאררים, בכיסוי הדם משמש העפר כמכשיר-מצווה, כלומר ככלי-עזר לעשיית המצווה בלבד, ואינו מהווה חלק מהותי ממנה. בנוסף, אומר התלמוד, בניגוד לשתי המצוות האחרות שמהנות את עושיהן בטהרה ובשלום בית, בכיסוי הדם אין "הנאה", כיוון שמבשר שחוט כהלכה מותר לאכול, גם אם לא כוסה דמו (כך לפי רש"י). 

להבנתי, שאלת התלמוד טובה מתשובתו: מצוות כיסוי הדם אכן חסרה במדרש, ויכולה הייתה להתאים מאוד כשכר על אמירתו של אברהם. בדומה לאפר הפרה ולעפר הסוטה, גם עפר כיסוי הדם מהווה תזכורת לכישלוננו כבני אדם להתגבר על יצרינו וחולשותינו, ובו בזמן מאפשר לנו לכסות-לכפר על כך ולהמשיך הלאה אל הניסיונות הבאים.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus