שונאים, סיפור אהבה? על חווית השנאה בשירה

 

יחזקאל נפשי. צילום: מוטי קיקיון

"לפני זמן מה הרציתי באוניברסיטה מסוימת. שוחחתי עם הסטודנטים על שירי אהבה והשלכתם על חיינו כאנשי תרבות. שררו נעימות ושקט, אפילו קסם. לפתע התפרץ אחד הסטודנטים ואמר: 'אתה יחזקאל נפשי...יחזקאל נפשי... בגללך ידידה שלי כמעט התאבדה'.
לאחר מכן הוא יצא מהכיתה.
את המשך השיעור איני זוכר. למראית עין הייתי שלו, אולם בתוך תוכי חשתי אבוד. חיפשתי אחר אותו סטודנט, וכשפגשתיו שאלתי אותו על מה הוא סח ומה שמה של ידידתו. הוא לא השיב. הוא הביט לעברי בעיניים חלולות מעוררות אימה, ואמר שאילו היה יכול היה מכה אותי. אני חושב שהשבתי לו ששירים לא אמורים להביא אדם למקום שבו הוא מבקש ליטול את חייו, ושאילו היה אומר לי את שם אותה ידידה הייתי משוחח עימה ומנסה לפייסה. אולם הוא כבר היה רחוק ובמקום אחר, וכל שעשה היה להניף את זרועו למולי, כאילו עוצר את עצמו מלהכות אותי".

 כיצד השנאה השפיעה על יצירתך?
"תמיד ניסיתי להציג את החיים כפי שאני חווה אותם - דרך המילים, ולכן החוויה הזאת הייתה משמעותית בעבורי. עובדה שחלפו מספר שנים מאז זעק לעברי אותו סטודנט את המילים הסתומות הללו, והן עדיין שמורות בזיכרוני. אף שעד היום איני יודע במי מדובר ומי היא אותה ידידה, אני הוגה בה לא מעט. היא מסמלת משהו עבורי. זה הטריד אותי תקופה מסויימת, ולאחר זמן הבנתי כי הידידה הזו אינה אלא סוג של אלגוריה. אותה חוויה עוררה אותי במובנים רבים ופקחה את עיניי".

 האם שנאה היא מאפיין חברתי שבלעדיו לא יכולה להתקיים חברה?
"התשובה ברורה - כן! החיים מתנהלים לפי תומם, ובהרמוניית החיים עצמם אין טוב ורע. אלו מושגי אנוש שהמציאו בני אדם. בקיום האלוקי, הדתי, ההרמוני של היקום, המושגים הללו בטלים לגמרי ואין בהם ממש. אולם אני בן אדם, ולכן אני מסתכל על הדברים באופן שהוא רציונלי לבן תמותה. לכן אני חושב שאחת מן המצוקות הגדולות ביותר, שהיא אולי האירוניה הגדולה ביותר של קיומנו ורשת הסתירות הכבירה ביותר, היא שהטוב בעולמנו אינו יכול להתקיים בלא היפוכו הגמור, הרוע. יש רוע ביקום בבני אדם מסוימים. אני חושב שניתן כמעט להריח אותו. כשבא לפניי אדם שבו כוונות זדון, אני יכול להריח את הניחוח שלו נודף למרחק".

יחזקאל נפשי הוא  משורר.
כתבה: כרמית ספיר-ויץ
לתגובות: editor@bac.org.il