תיקון חוצות

"לו לא הייתי פחדן הלכתי, הייתי מברך בשם המלכות שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" – כך פתח אתמול הרב יובל שרלו את דבריו במתחם אוהלי המחאה, בגן הסוס בירושלים. מולו ישבו כמאתיים איש על הטראסות הבנויות סביב, בעיקרם צעירים שבאו לדיון תחת הכותרת הישירה מאוד, "למה דתיים לא משתתפים במחאה?". מבחינת הרב שרלו הם מסתייגים לא מהכיוון, אלא מהדרך. על פי שרלו "השפה האנרכיסטית" מהווה סכנה לקיום המדינה עצמו, ועל הקיום להיות מובטח לפני שדואגים לרווחה. שרלו קרא להפיכת תנועת המחאה לתנועת תיקון. ויחד עם זאת, אי אפשר היה לטעות בהתרגשות ובהתלהבות שבקולו.

ציפה ופילל. שרלו (cc-by- keneskipa)

כמו לא מעט דברים אחרים, המחאה הזאת הגיעה אל הציבור הדתי-לאומי בדיליי. יש סיבות רבות לענין, והן גם די ברורות. כמובן, עניין ביבי והרצון לשמור על ממשלה ימנית. מנגד הפחד מתמיכה בחד"ש ובעמדות השמאל. גם הפחד מחלוקה מחודשת של העוגה התקציבית ודאי משחק איזשהו תפקיד, ואולי גם מדובר בשמרנים שנרתעים ממהפכות, או באנשים מסודרים שלא אוהבים בלגן. הכל נכון, ועדיין, נדמה לי שחוסר ההתגייסות למאבק הזה מציק מאוד, והוא מציק משתי סיבות.

ראשית, הוא מבליט את אותו ניתוק שקיים בין הציבור הסרוג לציבור הכללי. משום שחוסר ההתגייסות הזאת לא מוגבל לחוסר הרצון לעבור לאוהל בשדרה. הוא רחב יותר, וכולל גם זלזול ממשי במפגינים ובצרכיהם. הנה דוגמא: הן במאמר המערכת של בטאון בתי הכנסת "עולם קטן" בשישי האחרון והן במאמר המערכת של העיתון החרד"לי "בשבע" באותו היום המחאה החברתית מכונה "מחאת אספרסו". התיאום בין הכותבים, אני מנחש, לא היה יזום, אלא עלה מתוך אותה השקפה מוטמעת ומתנשאת, השקפה שקובעת שמהחילונים, ודאי מהתל-אביבים, אין מה לצפות לערכים. שאם הם מפגינים הם עושים זאת למען עצמם, כי הם מפונקים.

אבל אם מחאה שזוכה, על פי הסקרים האחרונים, לתמיכה של 88% אחוזים מהציבור, כולל 85% אחוזים ממצביעי הליכוד, מוגדרת על ידי חלק ממנהיגי הימין הדתי כמחאת אספרסו של ילדים מפונקים, מדובר בחוסר תקשורת עמוק בינם לבין הציבור (או בתרגום למרכזניקית, בינם לבין עמישראל). סגורים פיזית בקהילותיהם ונפשית באידיאולוגיה שלהם, הם פשוט לא קולטים מה קורה סביבם, ומה מניע את המפגינים. הם לא באמת רואים אותם.

והסיבה השנייה שחוסר ההתגייסות למחאה הזאת מציק היא משום שיש איזושהי צפייה דווקא מהמנהיגים הדתיים, דווקא מהרבנים, להשמיע קול הקורא לצדק חברתי, לדאגה לחלש, לחלוקה שווה בנטל. מוסר הנביאים הידוע מדבר הרי בדיוק על זה. על דאגה ליתום ולאלמנה. על משפט צדק. והנה דווקא כאשר פורצת מחאה עממית, כל-ישראלית שכזאת, שקוראת לכיוון הזה (נכון, הקולות מבולבלים, אבל הכיוון ברור) קולם לא נשמע. עד אתמול בערב היה יוצא הדופן היחיד הרב שי פירון, שבהפגנה של מוצאי שבת האחרונים דיבר על חזון הנביאים המתגשם.

לכן היה כל כך מרגש לשמוע גם את הרב שרלו קובע שלזה הוא ציפה ופילל. שאולי סוף סוף, אחרי ארבעים שנה, מערכת הבחירות הקרובה תעסוק לא רק בנושאי ביטחון, אלא "בדבר החשוב ביותר", שהוא המאבק למען צדק חברתי. ואחרי שרלו עלה הרב בני לאו, שנשא גם הוא דברים בנימה דומה, ודיבר על הצורך לצאת מהבית ולעשות כדי לתקן את חוסר הצדק.

מחאה שזוכה לפי הסקרים לתמיכה של 88%  מהציבור. מההפגנות בירושלים (פלאש90)

אחריו הרב לאו עלתה לדבר תהילה נחלון, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה. נחלון דיברה פחות על המאבק מבחינה ערכית, ויותר על נחיצותו האקוטית מבחינה מעשית. היא השוותה את מדינת ישראל עוד עשרים שנה לירושלים של היום, והתריעה ממצב שבו הדמוגרפיה וההגירה השלילית תהפוך את המדינה לענייה ונחשלת. ללא חלוקה הוגנת בנטל המיסים וללא טיפוח המגזר הערבי והחרדי (בדגש על לימודי ליבה) הציבורים העניים הללו יהפכו לרוב, כאשר תוך כדי כך כל מי שיוכל, יעזוב. כפי שהיום עוברים מירושלים לתל-אביב, יעברו מתל-אביב לחו"ל. וכבר היום רבים עוזבים.

לכן המאבק הזה חשוב מאין כמוהו. זוהי אולי ההזדמנות האחרונה לאתחל את המדינה, ולתקן קלקולים בני עשרות שנים. הצטרפות הציבור הדתי היא כמובן חיונית, משום שתמורות שכאלה דורשות לכל הפחות שיח, ועדיף בהרבה, שיתוף פעולה. על החלק היותר ימני או חרד"לי של הציונות הדתית להתעורר, אם כן, ולתת כתף, כמו שביבי אומר, תחת האלונקה. כי המאבק הזה אינו על אספרסו. ואוי להם ולנו אם על המאבק הזה הם ישקיפו מהצד.

 כתב: תומר פרסיקו

למאמרים נוספים בדף הפייסבוק