תפילה

אֵיךְ חוֹלֶפֶת לָהּ הַתְּהִלָּה

וְאֵיךְ הַתְּפִלָּה לֹא חוֹלֶפֶת

רַק מִתְעַלֶפֶת 

עַכְשָׁו אֲנִי בְּעִקָּר מְפַתֵּחַ

לֹא חוֹגֵר

לֹא מִתְהַלֵּל

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹתֵר מִתְפַּלֵּל
 

יוסי שריד ז"ל - משורר, סופר ופובליציסט, שר לשעבר

**  

 

אורציון ברתנא

 

אני לא מתפלל ביום הכיפורים

אֲנִי לֹא מִתְפַּלֵּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים  

מִפְּנֵי שֶׁכָּל חַיַּי תְּפִלָּה

וְדָבָר אֵינוֹ מִתּוֹסֵף לַזֶּה

וְדָבָר אֵינוֹ נִגְרָע

לִקְרַאת הַכָּרַת הַנְּעִילָה

הַמְּתוּקָה

נְעִילַת הַהַכָּרָה

השמש פותח את בית הכנסת, קוצ'ין, הודו,1984 צילום באדיבות תאן ווין, ארה"ב ובאדיבות בית התפוצות, ארכיון התצלומים

 אורציון ברתנא הוא סופר, משורר, מסאי ופרופסור לספרות

 

 

** 

 

 

הרצל חקק  

 

סיפורה של עיר שנשחתה, העיר מגנצא

"ונתנה תוקף" - תפילה מצמררת שמלווה אותי שנים. סבא יצחק היה החזן של המעברה, ואנו ילדים קטנים. סבא היה עולה אלינו לירושלים מביתו ברמת גן עיר. המלים האלה ליוו אותו, לחשו באוזנינו. את מלות השיר שמר סבא במגירה מיוחדת, שירת צער כתובה על קלף מיוחד.

 

סבא אהב לשוטט בירושלים לקנות ספרי תפילה עתיקים, ספרים ובהם דרושים, ספרי פיוטים. את הפיוט של ר' אמנון ממגנצא אימץ אל לבו. החיל והרעדה וספר הזיכרונות ואימת יום הדין הרטיטו אותו, וכאשר קרא את הפיוט הדומע הזה, היו עיניו רטובות.

 

ידענו תמיד: הוא זוכר את שני בניו שנרצחו בפרעות תש"א, הפרהוד, פרעות נאציות בהן נהרגו מאות יהודים בבגדד. סבא תמיד שאל, איך העיר הזו נשארה על האדמה, הלא נשחתו פניה של העיר?

 

את התחושה הזו שלו, שליוותה אותי שנים, ניסיתי להעלות בשיר שלי. "העיר הזו נמחקה" היה אומר לנו. כאשר היינו אומרים לו, "אבל היא קיימת", היה לוחש: "בשמים היא נמחקה, שם נותרה רק הצעקה של אמנון, אותה צעקה שהיתה לי בלב, צעקה אילמת. איך אשכח, שקיצצו לי את שתי רגלי, שלקחו לי את שני ילדי".

 

סבא יוסף כריים, באדיבות יוסף עוזר

תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת

וּפָנָיו אֶל הַהֵיכָל, וְלִבּוֹ קָרוּעַ

לָרוּחוֹת.

 

יֵשׁ לוֹ

דִּין עִם הָעִיר הָאֲרוּרָה, מְבַקֵּשׁ

מְחִיקָה לָעוֹלָמוֹת, וּמוֹנֶה וְסוֹפֵר

וּמְשׁוֹרֵר  שִבְרוֹנוֹ  

צַעַר לוֹ

נְשָׁמוֹת תַּמּוֹת, לְתַנּוֹת

לוֹ

חֵשׁ

לַמַּלְאָכִים הַנֶּחְפָּזִים, מַדּוּעַ

לִפְנֵיהֶם אוֹרוֹת.

 

אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

הוּא מַחְזִיק עַל מְגִלַּת קְלָף

מִתְפַּלֵּל חִיל וּבִרְעָדָה

כִּמְחַפֵּשׂ אוֹתוֹת

כִּמְפָרֵשׁ אֶת סוֹד הָרַגְלַיִם

הַכְּרוּתוֹת.

 

שְׁנֵי בָּנִים  הָיוּ

לוֹ וְהוּא

גָּדוּם, וְהוּא

פָּצוּעַ, וְהָעִיר הָיְתָה עֵדָה

וְהָעִיר הוּעֲמָה, נֶחְלְדָה.

 

צילום: פלאש 90

לֹא

נוֹתְרָה הָעִיר מָגֶנְצָא,

נִמְחֲקָה לָעַד. 

בָּעֲרָפֶל

הוּא רוֹאֶה

חֳרָבוֹת, בַּגְדָּד.

 

בְּיָדָיו הַקְּלָף

הֶאֱדִים, הַשָּׁמַיִם בָּכוּ. לְרֶגַע  

הָעוֹלָם הֶחְרִישׁ.

הוּא מְתַנֶּה בֶּכִי,

מְתַנֶּה תֹּקֶף.

עַל בָּנָיו וְעַל אַמְנוֹן הַזָּב

דִּמְעוֹת קַדִּישׁ

 

הרצל חקק הוא משורר, כיהן בעבר כיו"ר אגודת הסופרים העבריים. יחד עם אחיו התאום בלפור חקק כתב את הספר 'חיבת הפיוט' – ביאור לפיוטי קודש. 

 

**

 

 

קובי אוז

 

מניָן

מאה שערים, ירושלים. צילום באדיבות אלישע איזנברג

אבא הוי אב הרחמן

הֱיֵה לי ידיד נפש נאמן

רפד לבי באמונתך

תן בי יראה למשמע שמך

 

לא עשיתי לי רב וחוקותי הן אלתור

כשאני במצוקה אני לוקח כדור

מאוד התקדמתי (מוצאי מקופים)

ובכל חולשותי אשמים ההורים

ואין איזה תלם

רק כביש מהיר רב מסלולי

המוביל לקניון הכללי

ואם נס מתרחש זה לגמרי לגמרי סתמי

לא נגרם בגללי

אבא הוי אב הרחמן...

 

כבר שנים מעצב את עצמי מחדש

מענה וחושב את עצמי מחדש

מזיז אבנים בנשמה של עצמי

שאוכל להתחיל את חיי

וזורח לי אור עם ספקטרום ענק של דעות

אצטדיון של טועים ותועות

ואם משהו מתאים לתפריט המאוד כלכלי

הוא זוכה לתשואות

אבא הוי אב הרחמן...

 

כך התפללתי במניין יהודים

לצדי חרדי רעד געש פחדים

כי למען השם הוא רובוט שיטתי

מיוזע כמותי, מכונת ילדים

לידינו דתי לאומי שסוגד לעפר

ומרוב התפלשות בעבר

מתהלל החוגר כמשיל חגורו

וכולנו חיים על חרבו

עולה ושמש מעוטר חטוטרת

רפורמי בשינוי גברת או אדרת

מסורתי ונערו
צילום: פלאש 90

חתן גיל המצוות

כזרים חשוכי ממתקים.

מאחור יש רחש ולחש חופשי

מטפחות ופיאות ועיצוב מספרות

כי מעבר פרגוד רם הקול החושי

קם הקול הנשי

של הלא נספרות.

רבי יוחנן בן זכאי בכה מלמעלה מצער, אולי משמחה

והגשם ירד או דמעה הוא מחה.

מלבי נפלטה אנחה,

כולם תלמידיך פטיש החזק, נר ישראל, עמוד הימיני

ברך את בניך מכל הגוונים גם דתי גם חילוני

אבא הוי אב הרחמן...

 

 

קובי אוז הוא משורר ויוצר. שירו זה, המוקדש לסליחות, לקוח מתוך מחזור השירים "מזמורי נבוכים"

 

**

 

בַּכֹּל אולמן-סרלואי

 

שברי הנפש ששתקתי

התפילות של הימים הנוראים מעניקות לי מילים, נותנות קול לכל מה שלא העזתי לומר ולחשוב במרוצת השנה. עדיין לא התרגלתי לשטף המציאות של היומיום שה"מבוגרים" קוראים לו שיגרה, והימים האלה מנחמים אותי בכך שהם הדרך והמוצא אל הקב"ה ואל עצמי. השנה אני מזדהה במיוחד עם המילים "תעלה ארוכה לעלה נידף, תינחם על עפר ואפר" (ערבית ליום הכיפורים). התפילה לרחמי שמים נוכח עראיות הקיום מתעצמת בעמידה בבית הכנסת לצד סבתי, ניצולת השואה, שהאפר שלה איננו משל. היא אינה מתחננת לְעולם ואינה כופפת קומתה בפני איש; היא עומדת מול הא-לוהים זקופה מאד ואני מאמינה שהוא זה המתחנן לפניה.

 

השנה הזאת, בימי הריוני, שבגללו לראשונה בחיי לא אזכה לעמוד לצידה ביום הכיפורים, מקבלת התחינה על העלה הנידף ועל קיומינו הנולד מעפר ושב לעפר - משמעות נוספת. 

 

כי אתה ה'
כאשר חפצת
עשית

 

ערב כיפור

אֲנִי מְגַהֶצֶת אֶת הַכְּאֵב

בַּחוֹם הָעוֹלֶה מִגּוּפִי

וְקוֹרֵאת לַבְּדִידוּת

בִּשְׁמוֹתַי

 

 כיפור

הַיּוֹם נִפְנֶה

הַנֶּפֶשׁ תָּבוֹא וְתִכְלֶה

נָבוֹאָה צְעָרֶיךָ


(אלול תשס"ה–כסלו תשס"ו - ולא נשלם)

 

ילדים על קברו של רבי מסעוד רפאל אלפסי, תוניס, תוניסיה, 1995 צילום: מיכה ברעם, ישראל, באדיבות בית התפצות, ארכיון התצלומים

בַּכֹּל אולמן (סרלואי) היא משוררת ומורה לספרות

 

**
 

 

חוה פנחס-כהן

 

קריעה

כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ

כְּשֶׁהַכֹּל קָרְאוּ

וּסְבִיבִי הָיְתָה צְפִיפוּת בְּשָׂמִים

וְרַחַשׁ קִפְלֵי בַּדִּים חֲדָשִׁים

"אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים"

שֶׁבַע פְּעָמִים -

אֲדֹנָי הוּא הָאֱלֹהִים

עוֹדִי סְבוּכָה בִּשְּׂפָתַי

מְבַקֶּשֶׁת לַעְצֹר בֵּין

קְרִיאָה לִקְרִיאָה

נִמְשְׁכָה שִׂמְלָתִי וְנִמְשְׁכָה

וְנִקְרְעָה

בְּיָדָהּ שֶׁל בִּתִּי

שֶׁהִתְיַגְּעָה

בִּקְרִיאָתָהּ:

אִמָּא, אִמָּא, אִיימממָההה

 

חוה פנחס-כהן היא משוררת, עורכת כתב עת 'דימוי' 

**

 

שולמית אלוני

לעשות צדקה ומשפט
בראשית יח, יט: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". אלוהים בחר באברהם כדי שילמד את בניו ואת בני ביתו אחריו לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. במקרא "צדקה" משמעה "צדק", וכבר באותו פרק נלחם אברהם נגד ענישה קולקטיבית בעניין סדום ועמורה, ובפס' כה כתוב: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט". 

תפילתי היא כי תתקיים בנו נבואת ישעיהו : "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" והכל ילמדו ויצוו את בניהם ובני ביתם לעשות צדקה ומשפט.

שולמית אלוני היא פוליטיקאית, חברת כנסת לשעבר וזוכת פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.

**

 

דורי מנור

 

ברכה (לעתים קרובות)

...לִשכֹּח וְלֹא לְהַשְׁגִּיחַ

כַּמָּה קְרוֹבוֹת הָעִתִּים.

אָדָם, רֵאשִׁיתוֹ שֶׁיָּגִיחַ

מֵרֶחֶם. סוֹפוֹ שֶׁיַּכְתִּים

אֶת מָה שֶׁהֻכְתַּם לְפָנָיו.

בַּתָּוֶךְ דִּינוֹ לַהֲזוֹת.

לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב

תְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת!

(ניו-יורק, א' בתשרי תשנ"ה)

 

 

מתוך 'ספר משל קדמוני',איטליה, 1491  באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

דורי מנור הוא משורר, מתרגם, ועורך כתב העת לספרות "הו!".

 

**

 

יורם ניסינוביץ'

 

הַתָּרָה       

מתוך מחזור לימים נוראים

 

לומר ג' פעמים בלשון זה:

 הַכֹּל מֻתָּרִים לְךָ!

הַכֹּל שְׁרוּיִים לְךָ!

כָּל הָרְגָשׁוֹת וְהַתְּחוּשׁוֹת

וְהַקֹּשִׁי

וְהַהִסּוּס וְהַפְּחָדִים וְהַחֲשָׁשׁוֹת

וְהַנִּסְתָּרִים

וְהַחֲרָמוֹת וְהַקּוֹנָמוֹת

וַאֲפִלּוּ אִסּוּר הֲנָאָה וְהַרְפָּיָה

וְאַהֲבָה וְרַחֲבוּת

שֶׁאָסַרְתָּ עַל עַצְמְךָ

בְּמִינֵי אִסּוּרִים וּנְזִירוּת מְשֻׁנָּה

וּבְכָל לָשׁוֹן

הַכֹּל מֻתָּרִים לְךָ!

הַכֹּל שְׁרוּיִים לְךָ!

כָּל מַבָּט וַהֲבָנָה וְהִתְלַבְּטוּת

וְהַרְחָקָה אוֹ גַּעְגּוּעִים

וְהִתְבּוֹנְנוּת

וּפַשְׁטֻיּוֹת

וְכָל קַבָּלָה שֶׁבַּלֵּב

בְּעִקָּר בִּדְבָרִים הַנּוֹגְעִים לַגּוּף

(הַהֵיכָל שֶׁדַּלְתוֹתָיו נְעוּלוֹת לִי(

וְכָל מוּסִיקָה שֶׁהִיא

וּבְעִקָּר אַהֲבָה  (שֶׁהִיא קוֹל שֶׁאֶצְבְּעוֹתַי מְמַלְמְלוֹת)

הַכֹּל מֻתָּרִין לָךְ!

הַכֹּל שְׁרוּיִין לָךְ!

הַכֹּל מְחוּלִין לָךְ!

לִשְׁכֹּחַ פְּגָעִים וּכְאֵבִים וּלְהַמְשִׁיךְ

וּלְלַטֵּף אֵיזוֹ עִקְּשׁוּת

וּלְרַכֵּךְ

וְקַבֵּל בְּקוֹנָם אֶת הֶתֵּרֵנוּ

שֶׁאַתָּה דַּיָּנִים מֻמְחִים

 

 

יונה, ספרד. צילום באדיבות משפחת לנסקי-זר

יורם ניסינוביץ' הוא משורר, ממייסדי ומנהלי כתב העת לשירה "משיב הרוח". זכה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לשירה "שער" על קובץ שיריו. עורך ומנחה סדנאות כתיבה.

 

**

 

 

רבקה מרים

 

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל

עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמִּתַּחַת, עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמֵּעַל

מִתּוֹךְ זִכְרוֹן הַחֲרִיקָה שֶׁל הַשַּׁעַר שֶׁנִּנְעַל

מִתּוֹךְ זִכְרוֹן שִׂפְתֵי הַיֶּלֶד הַפְּשׂוּקוֹת כְּשֶׁשָּׁאַל –

 

אָנוּ מַתִּירִים לִשְׁתֹּק כָּאן אֶת זוֹ הַתְּפִלָּה

לִנְצֹר פִּינוּ מִתְאַפֵּק, לִבְלִי הוֹצֵא עוֹד מִלָּה

לִדֹּם בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן וּבְמוֹרָא וּבִדְחִילָה

לַעֲטוֹת לְשׁוֹנֵנוּ בְּיֹבֶשׁ לָבָן

כְּתַכְרִיךְ צַח

וּכְמוֹ בֶּגֶד כַּלָּה

שֶׁתִּבָּנֶה דּוּמִיָּתֵנוּ קְפוּצָה וּבָרָה וְאַבְנִית

וְעַזָּה וְעוֹמֶדֶת, כְּעִיר בְּנוּיָה עַל תִּלָּהּ

עַד שְׁעַת הַנְּעִילָה.

 

 

צילום: פלאש 90

רבקה מרים היא משוררת וציירת, בת לסופר היידיש לייב רוכמן ורעייתו, שרידי השואה, שעלו ארצה בשנת 1950. עד היום הוציאה חמישה עשר ספרים ובהם שני ספרי ילדים. זכתה בפרסים שונים לשירה ובהם פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה.

**

 

טל בר

 

אדם יסודו מעפר
את העבודות בתערוכה 'כתוב בחומר', יצרתי כשמשפטים מתוך פיוטים אותם פגשתי לראשונה בשנים האחרונות, מהדהדים בי. 'יצא ציץ וימל', 'אש תוקד בקרבי', 'אדם יסודו מעפר'... הדימויים המובאים בפיוטים כל כך פלסטיים, משלים שנכתבו בידי משוררים קדומים שחוו את המשל חוויה קרובה ומלאה, וכך פועל הנמשל את פעולתו המלאה.

 

בעבודה 'אדם יסודו מעפר', שילבתי צילום מתוך כתב היד היפהפה 'מחזור וורמס', המצוי בבית הספרים הלאומי בירושלים, בטכניקה של דפוס רשת על גבי משטח החומר. הקטע לקוח מתוך הפיוט 'ונתנה תוקף'.

 

המפגש עם כתבי היד העתיקים - על האסתטיקה שלהם והאהבה שבה נכתבו ועוטרו - היה כיד שמדריכה את ידי.

 

כחרס הנשבר...כחציר יבש...כציץ נובל... - הקצב, המשקל, ריח החציר, מראה הענן, ריצת האדם את חייו מלידתו אל מותו. מיד עלו לנגד עיני צילומי התנועה של אדוארד מייבריג' (בריטניה 1880 - 1904), צעד אחר צעד על הרצף שאין לו סוף והוא מוביל אל הסוף.

מתוך 'כתוב בחומר' 9.5X45.5 ס"מ, קרמיקה מודפסת