אורי ברבש
"ניסינו לרקוד ללא ניע, לזעוק בדממה": ריאיון עם אורי ברבש
social
facebook whatsup email tweeter
אורין רוזנר //
25.7.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
""הסיפור שלהם גם מחייב להצטנע ולהרכין את הראש, לסלוח לעצמנו על היהירות שלנו בכלל לנסות לשפוט אותם. ככל שאנחנו חוקרים את השואה, בסופו של יום אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים מול הקיום האנושי""
""באופן מטאפורי, מאז שאני מודע לעצמי, אני מרגיש דור ראשון לשואה. אנשים כמו אידה פינק, תמה שניידרמן, שעל שמה קראתי לבתי, אברהם סוצקבר, מארק אדלמן – הם המחזור שלי. הם הדור שלי. ככה אני חש עמוק בליבי"
הבמאי אורי ברבש רצה להתמודד עם סיפורם של ישראל קסטנר ואליעזר גרינבוים, שהואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים. בריאיון לקראת הקרנת "משפט קסטנר" ו"קאפו בירושלים", הוא מספר על תחושה של שליחות ועל דילמות מוסריות בלתי-אפשריות: "בלב המאפליה הם החליטו לעשות מעשה"

"להיות יהודי פירושו לחוש בתוכך את משא הטרגדיה של אמש", אמר הפילוסוף ז'אן אמרי, ששרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד, והבמאי אורי ברבש מצטט אותו בהתרגשות. גם הוא, לדבריו, נושא בתוכו את משא הטרגדיה של השואה, אף על פי שאין לו או להוריו מספר על היד ושהוא נולד בישראל וגדל בבאר שבע. "באופן מטאפורי, מאז שאני מודע לעצמי, אני מרגיש דור ראשון לשואה", הוא אומר. "אנשים כמו אידה פינק, תמה שניידרמן, שעל שמה קראתי לבתי, אברהם סוצקבר, מארק אדלמן – הם המחזור שלי. הם הדור שלי. ככה אני חש עמוק בליבי". ואכן, ביצירותיו כבמאי, ברבש עוסק רבות בדמויות שקשורות לתקופה ההיא. הוא ביים את הסרט "דבש שחור: שירת חייו של אברהם סוצקבר", שעוסק בשירתו המופלאה של המשורר היידי, ואת הסרט "אביב 41", שנוצר בהשראת סיפורים מאת הסופרת היהודייה ניצולת השואה אידה פינק.

 

 

ואולם, מלבד העיסוק הנרחב של ברבש בשואה, ב"בני המחזור" שלו, הוא מעז לגעת ביצירותיו גם בדמויותיהם של אלה שאין מרבים לעסוק בהן, ובוודאי שאין מנסים לפענח או להבין אותן – אלה שנחשבו למשתפי פעולה עם הנאצים. אליעזר גרינבוים הוא אחד מהם. גרינבוים שימש בתפקיד ראש בלוק במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. כשהגיע לארץ ישראל לאחר השואה, הוא הואשם בכך שבמסגרת התפקיד הוא התעלל באסירים יהודים – למשל, חנק אסירים מורעבים למוות – והוא נהפך לנרדף ולמושמץ. על פי דמותו של גרינבוים עיצבו הבמאי אורי ברבש והתסריטאי מוטי לרנר את דמותו של ברונו, גיבור הסרט העלילתי "קאפו בירושלים".

 

אולי יעניין אותך גם שיחה עם הבמאי אורי ברבש -באב האירוע התקיים ביום ראשון,
16:30 / 11.8.19
שיחה עם הבמאי אורי ברבש

 

ברבש מעיד על עצמו שהוא מנסה לפענח את האזור האפור, בין שני התארים המנוגדים שקיבלו האנשים הללו – "משתפי פעולה" או "מצילי חיים". "אין ספק שהסיפור של הדמויות האלה מחייב אותנו להתמודד עם שאלות חברתיות וקיומיות באופן אכזרי וחסר פשרות", הוא אומר, "אבל הסיפור שלהם גם מחייב להצטנע ולהרכין את הראש, לסלוח לעצמנו על היהירות שלנו בכלל לנסות לשפוט אותם. ככל שאנחנו חוקרים את השואה, בסופו של יום אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים מול הקיום האנושי, וכל שנותר לנו הוא להרכין את ראשנו".

 

 

על מונולוג ומוסר

 

גרינבוים לא היה הדמות היחידה שריתקה את ברבש. הוא יצר גם סדרה תיעודית שמתארת את סיפורו של ישראל קסטנר, שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה ומארגן פעולות הצלה שונות, ובהן "רכבת קסטנר", והואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. ברבש ישוחח על שתי יצירותיו במסגרת "מדברים עם הבית", הקרנות ושיחות לקראת תשעה באב.

 

גם בסרט "קאפו בירושלים", למרות היותו סרט עלילתי, יש משהו תיעודי. הוא שונה מאוד מסרטים עלילתיים שאליהם הורגלנו, שבהם המצלמה עוקבת אחרי הגיבור דרך נקודות המפנה והקונפליקטים שהוא פוגש במהלך "מסע הגיבור" שלו. תיאודור אדורנו אמר שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי, וברבש לוקח את מעשה השירה למעשה הקולנועי. "מה אדורנו בעצם אומר? הוא אומר שכל ניסיון לפענח את השואה בכלים שעומדים לרשותנו היום, בוודאי בתחום האומנותי, נידון לכישלון, ולא רק נידון לכישלון, אלא הוא אפילו ברברי", הוא מסביר. "הבנתי שאנחנו חייבים למצוא פואטיקה אחרת בשביל לספר את הסיפור הזה - פואטיקה מינימליסטית, נזירית".

 

ואכן, המצלמה עומדת פעמים רבות כמעט סטטית מול הדמויות, ואלה מביטות אליה ומדברות. הדמויות הן ברונו, אשתו שרה, ששרדה גם היא את אושוויץ, ואנשים שונים, שמעידים על ברונו: אסירים שמאשימים אותו בכך שחנק יהודים אחרים למוות או שלא אִפשר לאב לטפל בבנו לאחר שנורה בידי הנאצים מחוץ לצריף. והמצלמה? היא מקשיבה לכולם, מאפשרת להם להעיד. היא אינה קוטעת, אינה מקשה; היא מקשיבה. "זה סוג של מונולוג - שמכוון למצלמה או למי שעל יד המצלמה - וזה ניסיון לפואטיקה אחרת, כי המונולוג הוא לא רק צורת ביטוי קולנועית או אומנותית; המונולוג הוא השקפת עולם מוסרית", קובע ברבש. "המונולוג מתבונן במציאות רק דרך עיניו של האדם".

 

 

ברבש מתנגד לכל ניסיון של שחזור או ייצוג של התופת. זו גם הסיבה שהסרט זוכה האוסקר "הבן של שאול" מקומם אותו. "הניסיון להבנות מחדש, לא סתם את אושוויץ, אלא את תא המשרפות, את אנשי הזונדרקומנדו, הוא לא-מוסרי. אתה לא יכול לשחזר את זה. אתה לא יכול לכתוב את זה אחרי השואה", הוא אומר, "זה עושה רדוקציה מזעזעת של המקום, של התקופה ושל ההוויה הזאת, וזה פשע מוסרי לטעמי".

 

בסרטו שלו, "קאפו בירושלים", מסביר ברבש שהוא שאב השראה מהרב מרדכי מנחם מנדל קאליש, שמכונה "האדמו"ר השותק". "הוא אמר: 'למדו כיצד לכרוע ברך בקומה זקופה, כיצד לרקוד ללא ניע, כיצד לצעוק בדממה'", מצטט ברבש. "זה הניסיון שלנו ב'קאפו בירושלים': לתת את הסיפור של ברונו בשפה אחרת, ולכן אין תחביר קולנועי במובן המקובל והאקספרסיבי. ניסינו לרקוד ללא ניע, לזעוק בדממה".

 

השליחות שלו מתמצית בהקשבה: להבין ולספר את הסיפור של הדמויות שלו. "זה מה שאני עושה כיוצר קולנוע, לטוב ולרע", הוא אומר. "זו מבחינתי השליחות שאני רואה לנגד עיניי".

 

 

מחיר המאבק

 

הסרט "קאפו בירושלים" צולם ברובו בבית הנסן בירושלים, שהיה בעברו בית חולים למצורעים. "זה מקום שהתאים לנו. בסופו של דבר האנשים האלה, ניצולי השואה שעלו בשנות ה-50, עלו בחוסר כול וחיו בתנאי עוני קשים מאוד", הוא אומר. ואכן, יש משהו שמרעיד את הלב במחשבה שסרט שרובו ככולו מורכב ממעין עדויות של ניצולי שואה בארץ ישראל מצולם דווקא במקום ששימש בית חולים למצורעים. האם זהו הבית שמצאו להם האנשים האלה לאחר שביתם חרב באירופה? במשך דקות ארוכות בסרט מצולמת אשתו של ברונו, שרה, יושבת בבית גדול ואפל, מפחדת מן השכנים שיפגעו בה, אסירה בביתה שלה. "שרה מצולמת בביתו של מי שהיה הרופא של בית החולים למצורעים", מספר ברבש, "הוא נמצא בתוך שטח בית החולים, אבל הוא לא ממש חלק ממנו". 

 

ישראל קסטנר(1)
ישראל קסטנר

 

גרינבוים, או ברונו, בסרט של ברבש, עלה לארץ והתעקש לגור בה ולא במקום אחר, כי מגורים בארץ אחרת היו מבחינתו כמו הודאה בפשע. הוא ביקש להישאר בארץ ולטהר את שמו, ולבסוף נהרג במלחמת העצמאות. הוא מת על הגנת המולדת, במלחמה על קיומה. "המוות במלחמת העצמאות לא טיהר את שמו", קובע ברבש. "הוא היה בן מוות עוד לפני שהוא נהרג בקרב על רמת רחל, ואחרי שהוא נהרג, החרדים הוציאו פשקווילים נוראיים על מותו".

 

גם קסטנר וגם גרינבוים מתים כבר שנים, ובכל זאת, עד היום, ברבש מרגיש שעליו להביא את סיפורם, לטהר את שמם. "אלה אנשים שבלב המאפליה החליטו לעשות מעשה, החליטו לקחת אחריות. הם החליטו לא לוותר על צלם האנוש שלהם ובכל מחיר להיאבק, והם שילמו מחיר כבד מנשוא. קסטנר נרצח", אומר ברבש ומסביר שגם מותו של גרינבוים בקרב על רמת רחל במלחמת העצמאות אינו פשוט. "אופציה אחת היא שהוא נהרג, אופציה שנייה היא שהוא התאבד במהלך הקרב ואופציה שלישית היא שהוא נורה בידי ניצולי שואה שניצלו את ההזדמנות בקרב כדי לסגור איתו חשבון. גם במותו עדיין הסיפור לא נסגר".

 

עם זאת, קשה באמת להאמין איך אפשר היה לנהל חיים בארץ ישראל כאשר על צווארך תלויות כאלה האשמות קשות. כשברונו מבקש להתחתן, הרב בחתונה שלו מסרב לערוך לו חופה לאחר שהתוודע למעשים שעשה, ואפילו אשתו שרה, שאוהבת אותו, בעלת ספקות לגבי הדברים שעשה כשהיה ראש בלוק באושוויץ. הוא חי בארץ, הוא נהרג עליה, אבל הוא גם זר בה. ואולי בצדק? לאורך הסרט "קאפו בירושלים" מתואר ברונו כמי שעושה מעשים אכזריים באופן בלתי-נתפס, ואחת הדמויות אומרת עליו: "לא היה סדיסט כמוהו באושוויץ".

 

 ברבש אמנם מציב מול צופיו את השאלה "משתף פעולה או מציל חיים?", אבל בתוכו כבר יש לו תשובה. "אני חושב שהם מצילי חיים", הוא אומר. "בסופו של יום, אני חושב שהם עשו הכול מתוך כוונה להציל חיים. זה שבדרכם לאורך כל הדרך הם עשו מעשים בלתי-נסלחים – בוודאי - אבל עדיין, המטרה שלהם הייתה להציל חיים, והמציאות הייתה בלתי-אפשרית. הם החליטו לא להרים ידיים ולנסות להציל את מה שאפשר".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus