משלמים בהקפה: הסרט הישראלי החדש שכובש את הלב

סרט הביכורים של הבמאית לי גילת, ״הקפות״, מביא למסך לא רק סיפור ודמויות בלתי שגרתיים (ודווקא בסביבה שטופלה פעמים רבות בקולנוע ישראלי – ״השכונה״), אלא גם תחושה מיוחדת באווירה ובקצב, וייצור של עולם רגשי בעל עומקים מרגשים. זהו סיפורו של ילד בר מצווה, אהרון ניניו (בגילומו הנוגע ללב ורב העוצמה של אגם אוזלבו), שנבחר לבצע את הקפת הזכות בשמחת תורה בבית הכנסת השכונתי. ייתכן שהוא נבחר בשל חוכמתו ורגישותו הרבות, שלא ניתן להטילן בספק, אבל מעל ראשו מרחף הספק שמא נבחר מרחמים, בשל מצבו המשפחתי. אביו של אהרון הוא אינסטלטור קשה יום וזועף ואמו, רוזה היפה והעצובה, מתמודדת עם שנים של הפלות בניסיון להביא לעולם ילד שני. הלחץ עליה מצד אביו הוא בלתי פוסק, והיא נותנת את כל-כולה לאהרון, בנה היחיד, ישנה בחדרו מדי לילה, דואגת לו. 

באירוע ההקפות עצמו, אהרון, שנושא את צרות העולם כולו על כתפיו הדואבות, כורע תחת הלחץ ומפיל את ספר התורה אל הרצפה לפני תום ההקפה. האסון פותח שרשרת התרחשויות משפחתיות ושכונתיות, כולן במסגרת הניסיון לתקן את העוול וכתוצאה גם לאחות, אולי, את היחסים המשפחתיים השבורים והפצעים הפתוחים של הבית.

על אף העיסוק בתמות מוכרות כמו יחסים משפחתיים וזוגיים והתבגרות, העלילה שטווה סביבן גילת בלתי רגילה. כמו כן, הבחירה בשמחת תורה, בבית הכנסת ובאלוהים כאלמנטים המרכזיים בחייהם של הכמעט-נערים והכמעט-נערות הללו היא בחירה מצוינת, ולא רק שהיא מעניקה נפח לעלילה הרגשית אלא גם ממקמת את הסרט כאן, במקום הזה – ועושה זאת בצורה יפה.

ייחודו של סרט מרשים זה טמון באופן שבו גילת מתעקשת לקרב את זכוכית המגדלת הקולנועית שלה אל התרחשות אחת קטנה – קטנה בזמן, קטנה במרחב, קטנה בהיותה פרטית, לכל היותר משפחתית – ולמצות ממנה עולם ומלואו. דרך הימים הספורים שהסרט מתאר בחייו של ילד אחד – ואגב כך, גם את אלו של המשפחה ושל השכונה - היא מצליחה ללכוד, למעשה, חיים שלמים, חייו של אותו הילד, כולל ההדים שהוא ייצר וממשיך לייצר בחייהם של הוריו ובלבה של אהובתו.

בבחירה בימויית ותסריטאית שכזאת טמון גם סיכון, מאחר שהסרט קם ונופל על נוכחותו של הגיבור הראשי, של אהרון. זהו ילד שכובש את הלב, אבל עושה זאת דווקא באופן שונה מאוד מילדים קולנועיים אחרים. הוא איננו שובב, או מצחיק; אינו מקל על האווירה או עושה פרצופים חמודים. אהרון הוא ילד שכואב לו מאחר שהוא חכם ורגיש מדי. הוא רואה בעיניים טובות וצלולות מדי את כל המכאובים של הקרובים אליו, ומנסה כל העת לתקן אותם, להקל על כאבם. הדבר ניכר היטב בפניו הרציניות ובמילותיו השקולות והמדודות.

אך לצד כל זה, ואולי בגלל כל זה, הוא גם ילד אוהב חיים, אופטימי ואמיץ. הוא אינו מפחד להיות מי שהוא ולהפעיל את מלוא כוחו ומשקלו, כאשר צריך. מכלול התכונות הללו הופך אותו לילד קולנועי נדיר ולמרכז כובד ראוי לסיפור. הייחודיות שלו כדמות משתקפת גם בדמויות סביבו: בראש ובראשונה בדמותה של עליזה (נעה אסטנג׳לוב המצוינת), הילדה שכובשת את לבו בנוכחותה הכריזמטית, האסרטיביות והאומץ שלה (תכונות נדירות ככל שמדובר בילדות שמוצגות על הבד), ואף בדמויות של הוריו (נדיר ששחקנים מוכרים כל כך מצליחים לייצר דימוי חדש ואחר לגמרי של עצמם, כמו כאן, במקרה של אסי לוי וליאור אשכנזי). כל נים ונים בסרט עשוי באותה גישה רעננה אך קפדנית, ולכן הוא מייצר תמונת עולם מציאותית ומלאת אהבה. אין אלא לחכות לסרטיה הבאים של גילת ולקוות שיבואו, עוד ועוד.

קריאה נוספת: בשביל מי בעצם עושים קולנוע ישראלי?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי