אין הביישן למד

אחת לארבע שנים זה קורה: האוניברסיטה העברית לובשת בגדי חג, פורסת שטיח אדום ומקבלת את פניהם של חוקרים ומרצים מכל רחבי העולם שבאו להשתתף בקונגרס העולמי למדעי היהדות. שולחנות ועליהם כיבוד קל, בליל של שפות – עברית, אנגלית, צרפתית ואפילו לדינו – נשמע במסדרונות, ובסמול-טוק שבין ההרצאות, ברחבה המרכזית, נזרקים לחלל האוויר שמות של פילוסופים, חוקרים ותיאולוגים מכל הדורות. זהו הקונגרס: חמישה ימים עמוסים בהרצאות – בסך הכול 2,600 – ב-24 מושבים מקבילים.

 
פרופ' קפלן מרצה מעל במת הכנס. מודאג

המסורת הזאת הולכת אחורה עד שנת 1947, אז קם האיגוד העולמי למדעי היהדות, שמקיים את הקונגרס אחת לארבע שנים. המבנה הכללי לא השתנה; מה שהולך ומתרחב, לעומת זאת, הוא תחום העיסוק: מלבד הרצאות בנושא מקרא, תלמוד ומחשבת ישראל, הקונגרס עוסק גם בספרות עברית, בתולדות מדינת ישראל, בקולנוע יהודי, בהיסטוריה של העם היהודי ובאמנות ישראלית. כך, בצד הרצאה על "מונחים פילוסופיים בספר קהלת" או "התמודדות עם הרמב"ם בוולוז'ין", ניתן למצוא הרצאה על המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ומושב שלם המוקדש ליצירתו של חיים באר.

 

ברוח ראשוני חוכמת ישראל

פרופ' יוסף קפלן, חתן פרס ישראל ונשיא האיגוד העולמי למדעי היהדות, מסביר שהמונח "מדעי היהדות" עבר תמורה בשנים האחרונות, והוא כולל כיום גם תחומים שלא עלו על דעתם של ראשוני חוכמת ישראל בגרמניה של המאה ה-19. עם זאת, לדעתו, תמורה זו עולה בקנה אחד עם הרוח שהתוו.

 

"השאיפה המקורית בחקר מדעי היהדות היתה, מצד אחד, לעסוק בטקסטים הקנוניים של היהדות - המקרא, הספרות הרבנית, הפילוסופיה היהודית והקבלה, אך גם, מצד שני, לעסוק בתכנים של העם היהודי. אנחנו פתוחים לכל מיני דברים. העניין היהודי הוא הרבה יותר מגוון מהטקסטים הקנוניים בלבד. כל דבר ששייך לתולדות היהודים נכלל בתוך מדעי היהדות, ולכן הספקטרום נע מהרצאות על סרטי בורקס ועד הרצאות על החברה הקיבוצית או על דמוגרפיה יהודית. גם אם אלה אינם בהכרח התחומים שמעניינים אותי באופן אישי, אני מכבד את העובדה שאחרים מתעניינים בהם, ומבחינתי, אלה מדעי היהדות במובנם הרחב". 

 

פרופ' אביגדור שנאן, מרצה לספרות באוניברסיטה העברית וחבר הנהלת האיגוד העולמי למדעי היהדות, מלווה את הקונגרסים כבר 40 שנה. אני שמח שזה קורה בישראל ובירושלים ושזה מתרחש באוניברסיטה שאני מלמד בה, ונוסף  על כך – יש לי קורת רוח מכך שהרבה תלמידים שלי ירצו השנה, וזה גורם לי שמחה, כמורה לתלמידים", הוא אומר. " פרופ' יוסף קפלן: רוב הציבור החילוני שמתעניין בנושאים יהודיים הוא ציבור מבוגר. קשה למצוא חבר'ה צעירים בכנסים האלה. הרוב המוחלט של הסטודנטים שהולכים ללמוד מקצועות במדעי היהדות הם דתיים או אנשים שבאו מרקע דתי, והדעה הרווחת היא שלימודי יהדות הם משהו שקשור בהכרח לדת "

 

מה אתה מצפה מהקונגרס הזה?

"אני לא יודע אם תהיה כאן פריצת דרך בתחומי מחקר שלא הכרנו קודם. יש הרבה יותר הרצאות מבעבר, וגם – וזה חשוב מאוד – פתחנו את השורות לכוחות צעירים ורעננים, תלמידי מחקר, שהם הדור הבא של מדעי היהדות בארץ. יותר משיש כאן פריצת דרך, יש כאן שיח חדש, עיבוי של התחומים הקיימים ואפשרות להתקדם קדימה.

 

"השאלה האמיתית היא  אם יגיע לקונגרס ציבור של אנשים שאינם חוקרים; האם הטלוויזיה והעיתונות יפנו את תשומת לבן. כאן אני קצת פסימי, גם כי מדובר בכנס אקדמי וגם כי הוא עוסק במדעי היהדות, תחום שלצערי הרב זוכה לחוסר תשומת לב. הלוואי שמשהו יזוז".  

 

גם פרופ' קפלן מביע חשש ממצבם של מדעי היהדות בישראל 2013. "מצד אחד, אין לי ספק שיש בארץ ציבור לא קטן שמתעניין בנושאים יהודיים", אומר קפלן, "אך מצד שני, רוב הציבור החילוני שמתעניין הוא ציבור מבוגר. קשה למצוא חבר'ה צעירים בכנסים האלה. הרוב המוחלט של הסטודנטים שהולכים ללמוד מקצועות במדעי היהדות הם דתיים או אנשים שבאו מרקע דתי, והדעה הרווחת היא שלימודי יהדות הם משהו שקשור בהכרח לדת.

 

"יש היום אופנה בציבוריות הישראלית לחזור ולומר שהיהדות היא רק דת, ויש רק ישראליות. בעיניי, אדם יכול להרגיש יהודי מכל מיני סיבות ולקיים יחסים שונים עם היהדות: אמפתיה, הזדהות, דיאלוג, ויכוח. אבל גם האינטלקטואלים היהודים שניהלו ויכוח ער ותוסס עם כל מיני דברים ביהדות עשו זאת מתוך קרבה ומתוך ידיעה; הם לא היו עמי ארצות. התחושה שלי היא שבדור הצעיר יש התרחקות, וזה מתחיל בראש ובראשונה ממערכת החינוך. בעוד 20 שנה אני לא בטוח אם הדור שגדל כאן יוכל לקרוא עגנון או יהודה עמיחי ולהבין את העולם שלהם. אנחנו הופכים לעם שלא מסוגל לתקשר עם השורשים שלו, וזה אסון".

 

מה יאמרו האמוראים

את הרצאת הפתיחה בקונגרס העולמי למדעי היהדות – אירוע חגיגי במעמד אישי ציבור וחוקרים – תישא השנה פרופ' יהודית האופטמן. האופטמן, שהיתה האישה הראשונה בעולם שהשלימה דוקטורט בתלמוד, הוסמכה כרבה על ידי ה–Academy for jewish religion, והיא עומדת בראש המחלקה ללימודי תלמוד ורבנות בבית המדרש לרבנים באמריקה. זה שנים רבות היא חוקרת את התלמוד, ובהרצאתה תחלוק מסקנות מעניינות ואקטואליות שמצאה בין הדפים הרבים של הטקסט הקנוני. לתפיסתה, התלמוד משמש על פי רוב כמקור להלכה, אך מלבד ההלכות הללו מביא התלמוד ראיות מחכמי ישראל שנהגו בצורה שונה מן ההלכה הפסוקה.

 

"בדרך כלל, לצד ההלכה הפורמלית, תופיע מעשייה קטנה שמראה שמשפחות האמוראים מקיימות את ההלכות הללו באופן יותר מקל", אומרת האופטמן ומביאה דוגמה: ההלכה בתלמוד אוסרת להרוג כינה בשבת, אך מיד לאחר מכן, התלמוד מציין כמה וכמה סיפורים על אמוראים שמצאו דרך לטפל בכינה – ולמעשה להביא למותה – מבלי לעבור על הנוסח היבש של ההלכה. " יש היום אופנה בציבוריות הישראלית לחזור ולומר שהיהדות היא רק דת, ויש רק ישראליות. אבל גם האינטלקטואלים היהודים שניהלו ויכוח ער ותוסס עם כל מיני דברים ביהדות עשו זאת מתוך קרבה ומתוך ידיעה; הם לא היו עמי ארצות. התחושה שלי היא שבדור הצעיר יש התרחקות, וזה מתחיל בראש ובראשונה ממערכת החינוך "

 

"הם מכבדים את ההלכה, שאומרת שאסור להרוג את הכינה - הם קיימו אותה כלשונה - אבל הם גם מצאו דרך אחרת ליישם אותה בחייהם. המסקנה שלי מן המחקר היא שצריך להבחין – בעקבות האמוראים - בין ההלכה שנפסקת בבית המדרש ובין ההלכה שמיושמת במרחב החיים, אז היא מקבלת צורות שונות, מקלות יותר. בבית המדרש הכול תיאורטי, אבל כשההלכות מגיעות למבחן החיים היומיומיים, הן לובשות צורות אחרות, רכות יותר. אנחנו צריכים להבין נכון את התלמוד ולשנות את הדעות שלנו על האמוראים – לא לראות אותם כדמויות עליונות שמרחפות בשמים, אלא כדמויות אנושיות, שמבינות את המורכבות של המפגש בין ההלכה והחיים.

 

"כשרבנים חרד"ליים בישראל ובארצות הברית טוענים שאין גמישות בהלכה, הם טועים. אם ההלכה שלנו אכן מבוססת על התלמוד, היא צריכה להיות קשובה לקולות השונים של התלמוד. אני מוצאת דמות יותר חיה ואנושית של חז"ל, ואנושיות בעיניי הולכת יד ביד עם דתיות. אני שואפת לצמצם את הסתירה בין שני האלמנטים הללו - ש'אנושי' לא יעמוד בניגוד ל'דתי' - ובתלמוד אני מוצאת את זה באופן דומיננטי". Model.Data.ShopItem : 0 6