קור שחימם את הלב

אחת לשנה לערך מתקיים הריטואל הזה: הימים קרים, החזאים בכוננות, בגולן כבר נערם השלג, החרמון סגור למבקרים, וכולם מצפים לשלג גם בירושלים, כזה שיערם לא כזה שימס מיד עם הגיעו ארצה.

התמונות והטקסטים חוזרים על עצמם מידי שנה. אותן התחכמויות של החזאים, עיריית ירושלים מכינה מפלסות ואוגרת כמויות אדירות של מלח, השרשראות לגלגלי כלי הרכב כבר מוכנות ובבתי הספר יודעים שעם השלג הראשון יבוטלו הלימודים. ואז זה קורה. שלג יורד על העיר. הפייסבוק מוצף בתמונות ומילים של התרגשות כאילו מדובר באיזו תופעת טבע עולמית יוצאת דופן שמתרחשת דווקא כאן, בבירה. רשתות הטלוויזיה פוצחות בנוהל שידור מיוחד והחזאי יוצא סופסוף מהאולפן אל רחבת הכניסה כשהוא לבוש במיטב בגדי הסקי הממותגים שהצטייד בהם במיוחד לאירוע חגיגי שכזה. וכמובן שאין שידור שלא מסתיים בהשלכת כדור שלג לעבר המצלמה.

בחגיגת החזאים הזו יש משהו פרובינציאלי למדי. המדינה הלבנטינית-ים תיכונית שלנו יודעת במשך רוב השנה ימי חום קשים, שמשפיעים מן הסתם גם על ההתנהגות של הישראלי הממוצע. תמיד קל להאשים את הטמפרטורה באחריות לטמפרמנט החם שלנו - שלא לומר וולגרי, צעקני, המוני - שבא לידי ביטוי יומיומי לאן שרק נפנה. אבל הימים האלה הם ימיה השמחים של העיר. פתאום עולים אליה שיירות של כלי רכב ומטיילים מצוידים בניילונים כדי להחליק בגן סאקר. לירושלים בשלג לא מגיעים מחליקי הסקי המיומנים אלא החובבנים דלי התקציב, אלה שלא נסעו עד לחרמון, שלא לדבר על ההרים המושלגים של צרפת, איטליה או אוסטריה לשבוע של חבילת סקי יקרה להחריד.

אני כותב על ירושלים בשלג בצער רב ובגעגוע גדול. כי גם השלג לא מצליח להביא אליה היום המוני מטיילים. פעם שלג בירושלים, כשעוד הייתה רק תחנת טלוויזיה אחת דלה וקטנה בתחילת דרכה, כשלא היו אינטרנט ושידורים ישירים ברשת, היה באמת עניין מרגש, אירוע מיוחד במינו.

אני חוזר עכשיו לאמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. אני תלמיד תיכון, שביעיסט חצוף  ומרדן רב השפעה בקרב הסובבים אותו. ירושלים בכוננות שלג ואנחנו התלמידים בכוננות הברזה מבית הספר. כל הערב מתנהלות שיחות בהולות בין חברי ועד הכתה והמקורבים כדי לקבל החלטה: נוסעים או לא נוסעים מחר לירושלים. כדי "להלבין" את המעשה צלצלתי למחנכת שלנו, אישה נחמדה וטובת לב במיוחד, רחמנית בת רחמנית, כדי להודיע לה מראש שבכוונת הכיתה כולה להעדר למחרת מהלימודים. אם את רוצה לנסוע איתנו נשמח שתבואי, אמרנו לה, אבל אנחנו ניסע בכל מקרה. וכדי שמצפונה יציק לה כל הלילה הוספנו שחבל שנענש על ידי המנהל ושהצטרפותה אלינו יכולה למנוע זאת. חצופים כבר אמרתי? מסע השכנועים והלחץ הרגשי עבד, והמחנכת הודיע שתפגוש אותנו למחרת בשעה 7 בבוקר בתחנת הרכבת לירושלים. כן כן, אז עוד הייתה רכבת לירושלים. היום כבר לא בטוח שיש בכלל רכבת בישראל. מכל מקום, הבחירה ברכבת הייתה בלית ברירה: לא הייתה דרך אחרת לעלות לירושלים כשהיא מושלגת. 7 בבוקר, כל הכתה והמחנכת היקרה שלנו בתחנת הרכבת ארלוזורוב בתל אביב. הרכבת מפוצצת בתלמידים כמונו ובמשפחות שלקחו חופש מהעבודה ויצאו לראות ולחוות את הפלא הגדול. אירופה זה כאן גבירותיי ורבותי, אנחנו על המפה. פעם ראשונה שעבדכם הנאמן ראה שלג מימיו. איזו התרגשות, איזו חגיגה. מי נסע אז לחו"ל, מי ידע מה זה סקי, מי בכלל יכול היה להרשות זאת לעצמו?

והיום, כשאני שומע את ההתרגשות המדומה הזו והמאולצת של החזאים, הכתבים, המגישים וכל מי שיש בידו מיקרופון, אני לא יכול שלא להתייחס לזה בציניות. זהו ריטואל, משחק מילים שאמור להביע התרגשות מיוחדת, אבל זה חסר נשמה. כי הנשמה אבדה עם התמימות אי שם במאה שעברה.