העיקר ההשתתפות

רובנו רק מחפשים צידוק לבהות במסך הקטן, וכשמזדמן לנו תירוץ טוב, בתוספת מעורבות אקטיבית, כמו עידוד או לחלופין הטחת קללות, מה טוב. והנה זה בא - ימי האולימפיאדה בלונדון, הצבועה משום מה בוורוד. חגיגה אמיתית לכל אוהדי הספורט באשר הם; גם לנו הישראלים,שלבנו נחמץ אחרי כל תחרות שספורטאי שלנו משתתף בה. מיליארדים של בני אדם מול המסכים, ופניהם לכיוון אחד. יש שם אולימפיאדה, אתם יודעים - עניין רציני - תחרויות בענפי ספורט שונים, כולל כאלה ששיחקנו בהם כשהיינו ילדים, כמו בדמינטון, למשל, שהוא בעצם כדור נוצה, ולא ידענו שיש לו שם אחר. בקצב הזה עוד יכניסו את הגוגואים (זוכרים את המשחק הזה?) לתחרויות הרשמיות, וגם שם בטח נפסיד ואחרי זה נאמר שהעיקר זה ההשתתפות.עברית שלא נדע. גרטל (פלאש90) 

האולימפיאדה, שנפלה לנו על ימי הקיץ הלוהטים ועל חופשת הילדים, יכולה להיות מצוינת גם להידוק הקשרים המשפחתיים. פתאום יש נושאי שיחה בשפע, אפשר לצבור חוויות משותפות, אפשר לקפוץ יחד משמחה ושנייה אחר כך לקלל בחדווה.

יש לי אחיין, אסף, כבר לא ילד, יש לומר, שהוא מומחה (שמסרב בתוקף שאגדיר אותו כך) לספורט ולחברה. את עבודת המאסטר שלו באוניברסיטה עשה על "דפוסי אהדה בישראל - המשכיות מול שינוי", ובעברית פשוטה, על החיבור בין אוהדי בית"ר ירושלים והפועל תל אביב ובין זהות פוליטית.

לפני תחילת האולימפיאדה אסף כתב בבלוג שלו כמה טורים מקצועיים לעילא ולעילא, ובהם ניתח את מה שעומד לקרות. מי נגד מי, כמה, למה וכל מה שמסביב. מכיוון שהייתי צריך כמה הבהרות, מיד פניתי אליו, וכך התחלנו בחילופי מיילים שעניינם אירועי היום והשעה.

אני: "תגיד, מה אתה רואה? אתמול בבוקר ראיתי את הבנות הנאות מאוד שמשחקות כדורעף חופים (סליחה על השוביניזם, אבל אין כל סיבה טובה אחרת לראות את הדבר הזה), אחר הצהריים ראיתי את מרימות המשקולות ואחר כך את תחרויות הג'ודו (שאליהן אני מתחבר פחות, ואני גם לא רוצה שאלונה תראה, שלא תחשוב שהם מרביצים זה לזה), אבל אין כמו בריכת השחייה, ויותר מכך, אין כמו התיאורים של גרטל. יש לו עברית שלא נדע, אבל אפשר לסלוח לו כי הוא מבין בשחייה, ובעיקר, אוהב את זה. והשחיינים הישראלים? מזל שלא טבעו. ראית את שחר פאר מול שרפובה? איזה הבדל, איזה פער. איפה היא ואיפה היא?".

" זה אנחנו, הכול ליד, שום דבר לא באמת, לא מקפידים, מעגלים פינות. ובספורט צריך משמעת עבודה, צריך דרך ברורה. בקיצור, אנחנו לא בנויים לספורט תחרותי; אולי לספורט עממי, כמו זה שהיה נהוג אצל היהודים כשהיו בגולה "

אסף: "דווקא לכדורעף חופים אני פחות מתחבר... באמת נחמד לראות אנשים מקפצים ועפים באוויר, אבל זה פחות כוס התה שלי. לא יודע, אולי זה החוף והאלרגיה שלי לקיץ. אתמול, למשל, נדבקתי למסך במשך שעות וצפיתי בקרבות השחייה. גרטל הוא אכן תופעת טבע. בעיני הוא בלתי נסבל, והצעקות שלו מעצבנות אותי. מזל שיש יורוספורט וניתן מדי פעם לזפזפ ולהאזין לפרשנות בריטית (וסקוטית) מהנה ומחכימה".

לגבי השחייה, לא ציפיתי לשום דבר, ואין למה לצפות. יש לי חבר שהיה שחיין עד גיל 17 או משהו כזה. הוא היה מספר לי על האימונים שלהם, והייתי מתעייף רק מהסיפורים על החימום. אלו באמת חבר'ה מקצוענים ולא חפיפניקים. הבעיה היא המעטפת הפוליטית סביבם, שמקלקלת - המרכזים הפוליטיים, שעדיין קיימים, וההתערבות הפוליטית".

אני: "אני מופתע מהסלחנות שאתה מגלה כלפי הספורטאים הישראלים, ואולי זו כבר לא סלחנות, אלא רחמים. אני מרחם בעיקר עלינו הצופים הישראלים, שעוד מצפים מהם לתוצאות. השחיין נמרוד שפירא בר-אור נכנס לבריכה האולימפית ולראשו כובע ים של שחיין אחר, כי פשוט הנהלת המשלחת הישראלית לא דאגה להכין לו. נו, מה אתה אומר על זה? זה אנחנו: הכול ליד, שום דבר לא באמת, לא מקפידים, מעגלים פינות. ובספורט צריך משמעת עבודה, צריך דרך ברורה. בקיצור, אנחנו לא בנויים לספורט תחרותי; אולי לספורט עממי, כמו זה שהיה נהוג אצל היהודים כשהיו בגולה. אתה יודע, משהו כמו הכוח וינה או כבי בוקרשט".איפה היא ואיפה שרפובה (פלאש90) 

אסף: "מבחינתי, אפשר רק להצדיע לספורטאים האלו, שרחוקים ממאות אלפי הדולרים של הכדורגלנים שלנו. בסופו של דבר, ברור שהכול מתחיל בחינוך לספורט (שלא קיים בארץ) ובהשקעה כלכלית מרכזית. במדינות קטנות יחסית מתעוררת גם השאלה אם כדאי להשקיע
בכמה ענפים בודדים ולא להתפזר יותר מדי, אבל זו באמת שאלה פילוסופית. בכל
זאת, ספורט הוא עניין של בחירה אישית, ולשמחתנו, אנחנו לא קוריאה הצפונית..."

אני: גם זאת סוג של נחמה.