בין קצובר לשמגר

ביום שבו הוגשו השבוע לבית המשפט המחוזי בירושלים כתבי אישום נגד חמישה פעילי ימין, באשמה כי אספו מידע על תנועות של כוחות צה"ל בגדה מתוך כוונה לשבש ולמנוע כל אפשרות של פינוי מאחזים, אומר בני קצובר, מי שמזוהה עם אותם אנשי ימין המכונים "נוער הגבעות", כי הסתיים תפקידה של הדמוקרטיה הישראלית ומה שצריך לעשות עכשיו הוא לפרק אותה ולהכפיף אותה ליהדות. בקיצור, להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה.

לא לבד. קצובר (צילומים: פלאש90)

קצובר מוציא בכך שם רע וגורם נזק כבד מאד דווקא לאותם מתנחלים ואנשי הימין; לכל אלה שנמנים על הציבור המכונה "דתי-לאומי" ושבדעותיהם הפוליטיות דוגלים בארץ ישראל השלמה, אך יחד עם זאת מבינים כי שמירה על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית היא הערובה לעצם קיומה מלכתחילה. ושאף אחד לא יגיד שמדובר בעשבים שוטים: בני קצובר הוא בשר מבשרה של הציונית הדתית-לאומית. קצובר היה ממנהיגי המתנחלים מאז ראשית דרכם. היה מראשוני "גוש אמונים", ממקימי אלון מורה, ושימש כראש המועצה האזורית שומרון במשך שנים ארוכות. בשנים האחרונות הוא עומד בראש גוף המכונה "ועד מתיישבי שומרון", עמותה שפועלת כדי למנוע את הקפאת הבנייה בשטחים ופינוי מאחזים. אנשי "נוער הגבעות", למותר לציין, די חביבים עליו והוא עליהם.

אלא שקצובר לא לבד. הקו שהוא מוביל תופס לו יותר ויותר אחיזה בקרב המתנחלים, ולא רק בקרבם. וכאן אני חוזר לרישא, לכתבי האישום שהוגשו נגד חמשת אנשי הימין. ההתארגנות שלהם הייתה בדיוק כמו כל התארגנות של תאי טרור ממקומות אחרים. המטרה היא אחת: לפגוע בריבון, בהחלטות שהממשלה קיבלה. איסוף מודיעין, שימוש במידע פנימי מחיילים בסדיר מתוך הצבא, תצפית ומעקבים על תנועת הכוחות, שימוש באוסף תצלומי אויר - כל אלו שימשו אותם, כך על פי כתב האישום, כדי להכין את הקרקע לאלה שפרצו לחטמ"ר אפרים ועשו שם כבתוך שלהם. אלו הם פירות הבאושים של פעילות קצובר וחבריו לדעה. די עם האמירה כי אלו הם הקיצוניים בלבד, אלה שסרחו. הם לא. וזה בדיוק מה שמדאיג כל כך. כי עם קומץ מטורפים אין בעיה להתמודד, ההתמודדות הרבה יותר קשה כאשר הפעילות הזו והדעות של קצובר ומקורביו תופסות יותר ויותר מקום בלב האוכלוסייה הנמנית על הזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי. אני לא שומע את קולות הזעקה והמחאה, אני לא שומע את קולות הגינוי. אני לא רואה את המנהיגות האמיצה האומרת כי קצובר הוא דעת יחיד, אני לא רואה את האיש או האישה שקמים ואומרים לחמישה "מקומכם לא עימנו".

מי האחרון לדעת? 

כמה עולה שחרור? (פלאש90)

העניין הבא , להבדיל אלפי הבדלות מהעניין הקודם, הוא ועדת שמגר שהגישה השבוע את המלצותיה לשר הביטחון אהוד ברק. הוועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס דנה במשך ארבע שנים בשאלת המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם עבור שחרור שבויים. נקודת המוצא הייתה שישראל משלמת מחיר לא הגיוני מאז עסקת ג'יבריל וכלה בעסקה לשחרור גלעד שליט. המסקנה הגורפת היא שאסור לשחרר יותר מכמה עשרות מחבלים בלבד תמורת חייל ישראלי שבוי. המסקנה השנייה אמרה כי הטיפול צריך להיות מרוכז בידי משרד הביטחון ולא בידי שליחים מיוחדים של ראש הממשלה. זה בערך כל מה שניתן היה לפרסם. כל השאר נותר תחת חיסיון מלא. כלומר, הציבור הישראלי לא יכול לנהל דיון על המסקנות. 

המשמעות היא שאין לו את הזכות, הוא לא מספיק בוגר, דיון פומבי יכול לשבש את מדיניות העמימות - בקיצור, הציבור הישראלי יהיה האחרון לדעת. גם בעסקת שליט הציבור היה האחרון לדעת. הייתי בעד שחרור שליט אבל באותה נשימה הייתי גם בעד הזכות של כל מי שמתנגד לעסקה לומר את דעתו. לא יום לפני השחרור אלא מספיק זמן מראש כדי להסביר ולשכנע. משפחות נפגעי הטרור הועמדו בפני עובדה מוגמרת. התקשורת שילמה את המס שלה כשראיינה את מאיר אינדור ,יו"ר עמותת אלמגור של נפגעי הטרור, וזהו. זה לא דיון ציבורי אמיתי, זוהי מריחה בוטה. החשש שלי הוא שעכשיו, אחרי קבלת הדו"ח של ועדת שמגר, לציבור הישראלי תהיה הרבה פחות השפעה. אולי זו הייתה הכוונה מלכתחילה, אבל אם כך - שיגידו זאת בריש גלי. תחת הכותרת "צורכי ביטחון" נעשו במשטרים אחרים במקומות רחוקים מעשים נוראיים שפגעו בציבור. מה שגלוי לאור השמש, גם אם האור שורף לעיתים, הוא לפחות גלוי ואפשר לטפל בו. ההמלצה הזו שלי תופסת גם לענייני ביטחון נוספים שנהוג תמיד לומר לגביהם "על פי פרסומים זרים".