בת 64 על אופנוע

מהפקקים המטורפים של הפסח הצלחנו להימנע - פשוט לא נסענו לאף מקום. עברו כמה שבועות, והגיעו אירועי הזיכרון ויום העצמאות. הפעם זה כבר היה אחרת - כמה אפשר למנוע מהילדה שלנו לנסוע ולטייל? גם לאגואיזם שלנו יש גבול. אז נסענו, ביום העצמאות, "לעשות על האש" אצל חברים במושב בני ציון.

שעה ורבע לקחה לנו הדרך מתל אביב לשם. לא ייאמן איזה פקקים איומים. כלום, לא זזים, ואני מנסה להבין – למה? למה, לכל הרוחות, בכביש פתוח יש פקקים כאלה. כן, יש עומסי תנועה, המונים יוצאים לטייל, אז מה? הרי אנחנו כבר חברים בארגון המדינות המפותחות, לא המתפתחות. אבל כנראה שאופי באמת לא משתנה, ולא משנה כמה אתה מתבגר. אני מתכוון למדינה, לאוכלוסייה שבה, לנו הישראלים. כל תאונה קטנה בדרך יוצרת אירוע גדול. הסקרנות הזו - חייבים להציץ. לא שזה בהכרח יגרום לנו לעצור ולעזור, אבל לראות חייבים. אז אם יבקשו ממני להצביע מאפיין בולט של הישראלי הממוצע, זו תהיה אחת התשובות: סקרנות. לכאורה יש בזה משהו יפה, אבל יחד עם זה יש גם הרבה כיעור. כי אחרי שסיפקנו, אנחנו הישראלים, את יצר המציצנות - המשכנו הלאה, לא ממש עצרנו לעזור.

כמה ימים אחרי יום העצמאות שלנו נזרקו בקבוקי תבערה על בתי פליטים מאפריקה בשכונת שפירא בתל אביב, וגם שם לא ממש עצרנו לעזור. שמענו כמה קולות גינוי, הייתה הפגנה של מאתיים פעילים מארגוני השמאל נגד הגזענות, וזהו. אה, כן, היה מעצר אחד. ישראל בשנתה ה-64 היא כבר גבירה לא צעירה. היא כבר יכולה להרשות לעצמה להיות מה שהיא רצתה להיות כל חייה מבלי לנסות למצוא חן בעיני אף גברבר. בצעירותה ציפו ממנה לגדולות, בדרך היא קצת איכזבה, אבל עכשיו הגיע הזמן שתחזור לעצמה, כי היא יכולה להיות גברת מקסימה באמת.

למחרת יום העצמאות עשיתי מקצה שיפורים. אני וארבעה חברים, כולנו רכובים על אופנועים, יצאנו לטיול לצפון. רכבתי, כולי הנאה: כמה יפה, איזו מדינה מדהימה יש לנו. נסענו דרך ואדי ערה, פנינו לכביש התענ"כים, עבור בישובי הגלבוע. אחרי צומת כפר יחזקאל פנינו לכביש העובר דרך קיבוץ עין-חרוד, קיבוצי וישובי עמק בית שאן, כפרים וישובים יהודיים וערבים, נאעורה, טמרה. איזה יופי, איזה שלווה. למה צריך להתנחל בשטחים, חשבתי שוב לעצמי, ליצור עוד גורמי פיצוץ ואיבה, כשאפשר לחיות ככה זה ליד זה בתוך שטחי הקו הירוק. מה יש לנו לחפש דווקא שם.

אחר כך עלינו לכביש 65 דרך כפר תבור, צומת בית קשת, בית הספר החקלאי כדורי, אילניה, עד צומת גולני. הכול ירוק, הכול פורח, אין פקקים, יש שפיות. הכול נראה מכאן כל כך אחרת, כל כך אפשרי. מצומת גולני המשכנו צפונה עד למר'ר. נכנסו פנימה, עצרנו לקפה ופיתה עם זעתר והרגשתי כמה קל להיות מאושר רק מהפשטות. לא צריך הרבה, צריך לדעת ליהנות מהקיים. בהמשך עברנו דרך הכביש המדהים לביריה, דרך אמירים ומירון, עבור בישובים המגדלים כרמים ומייצרים יינות משובחים, דלתון וכרם בן זמרה. דרך שכולה תענוג במזג אויר מושלם. המשכנו צפונה עד לצומת כו"ח. ימינה קריית שמונה, שמאלה מעלות תרשיחא. אנחנו לקחנו שמאלה, דרך הכביש שהזכיר לי נשכחות. הכביש שטנקים של צה"ל חרצו בו חריצים עמוקים בכל סיבובי המהלומות מול חיזבאללה, כביש שידע ימים לא של מטיילים תמימים אלא של גייסות ממונעים, ישובים מופצצים ותושבים מפוחדים.

הטיול הזה הוא מסלול חיינו כאן בארץ הזו. יהודים וערבים, קיבוצים ומושבים שייסדו את המדינה, כפרים וישובים ערביים ודרוזים לצד מטעי זיתים וכרמים, הכול מתערבב בהכול. ישראל בת ה-64 צריכה לעשות את הטיול הזה שעשינו אני וחבריי, ותרגיש משוחררת מהכבלים שכרכה סביב עצמה עם השנים. תרגיש שאפשר לעשות את הכול לגמרי אחרת.