הפרוטוקולים
עוד בפרויקט
ברלין
גרמניה האחרת האסתטיקה של הרוע
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
social
facebook whatsup email tweeter
מיכל לברטוב //
30.9.13
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הפרוטוקולים

תערוכת אמנות במוזיאון היהודי בפרנקפורט חוקרת את הנחות המוצא של המיתוס הקושר בין יהודים וממון וכן את ההיסטוריה הממשית שלו. בראיון עמה, האוצרת פרופ' ליליאנה וייסברג מנסה להתחקות אחרי השאלה מדוע מבחינת אנשים רבים כל כך במערב אירופה, "יהודי" משמעו מלווה בריבי

זמן קצר לפני שהמוזיאון היהודי בפרנקפורט התחיל בעבודה על התערוכה המוצגת בו עתה, הבוחנת את הדימויים והייצוגים הכורכים יהודים עם ממון, עושר ותושייה כלכלית, הגיעה אליו פנייה מתחנת רדיו סינית ממשלתית. בסין מעוניינים לחנך את הדור הצעיר לתחכום פיננסי, כתבו אנשי הערוץ, והם ישמחו לשמוע כיצד היהודים מצליחים להעניק לילדיהם חינוך כלכלי כה מוצלח.

  weiss-slide-14
מתוך קטלוג התערוכה

אוצרת התערוכה, פרופ' ליליאנה וייסברג, פרופסור לגרמנית ולספרות השוואתית מבית הספר לאמנויות ולמדעים באוניברסיטת פנסילבניה, החליטה לכלול בה גם את הפנייה הזאת. התערוכה אמנם מתמקדת בהתרחשויות ההיסטוריות והעכשוויות בגרמניה ובאוסטריה, אבל, מציינת פרופ' וייסברג, הפנייה הסינית ממחישה היטב כיצד ממשיכה הדעה הקדומה הזאת לחיות בינינו.

 

איך הגיב המוזיאון לבקשת הסינים?

 "היה בלתי אפשר להגיב. מה כבר אפשר להשיב להם? אבל הפנייה לא שיקפה אנטישמיות; זה לא שהם חשבו באופן שלילי על היהודים, ובמובן הזה, זוהי פנייה שמציגה את הצד החיובי של הדעה הקדומה הזאת. תחנת הרדיו הסינית הממשלתית יכלה לבקש עצה על איך לחנך ילדים סינים כי הם שמעו כמה טוב היהודים עושים זאת".

 

השאלה אם יכול בכלל להיות צד חיובי לדעה קדומה המדביקה נטיות חברתיות למוצא היא סוגיה נפרדת. ואולם, על התרומה שהרימה התווית הכורכת יהודים עם ממון לחורבן יהדות אירופה אין מחלוקת. בסוגיה הזאת בדיוק, ולא פחות מכך בדרך שבה התעצבה התווית הזאת והתגבשה, עוסקת התערוכה שאצרה וייסברג במוזיאון היהודי בפרנקפורט שכותרתה  "יהודים, כסף, מצג".

 

בראיון טלפוני מביתה בפילדלפיה, שבועות אחדים לפני שהתערוכה מסתיימת, מספרת וייסברג על האופן שבו התקבלה התערוכה ומפרטת על ההחלטה להעלות בגרמניה פרויקט העוסק בנושא כה רגיש ונפיץ.

 

היהודי הרע, היהודי הטוב

 

"המוזיאון היהודי בפרנקפורט חשב, זה זמן מה, על הצגת תערוכה על מה שהם מכנים 'היחסים בין יהודים וכסף'", היא מסבירה, "היו לכך כמה סיבות: ראשית, פרנקפורט היא לא רק הבירה הפיננסית של גרמניה, אלא, אפשר לומר, מרכז הבנקאות של אירופה. שנית, הדעה הקדומה הגורסת שיהודים הם עשירים ועוסקים במניפולציות כספיות או קשורים אליהן היא אחת הדעות הקדומות הבולטות בנוגע ליהודים, והיא צצה שוב ושוב במהלך המשבר הכלכלי של השנים האחרונות".

 

כך, למשל, שרת האוצר האוסטרית מריה פקטר, בדיוק לפני שנתיים, השוותה את הביקורת על המערכת הבנקאית לרדיפת היהודים ערב השואה: "אנחנו מציירים כרגע באירופה את הבנקאים ואת העשירים כאויב", אמרה פקטר בספטמבר 2011, "כבר היה לנו את זה. בזמנו זה היה מוסווה כביקורת נגד היהודים, אבל הכוונה היתה לאותן קבוצות מקצועיות וחברתיות, וזה נגמר פעמיים במלחמה". " "האיסור על יצירת דימויים חזותיים מעולם לא קוים במלואו, ובמאה ה-18, יהודי החצר, למעט בודדים, בהחלט לא קיימו אותו. הדיוקנאות משרטטים אנשים שהתערו בחברה סביבם: לא רק שרובם הזמינו ציור פורטרט שלהם, אלא שהציורים הללו שימשו להם כלי פרסומי "

 

מעברו האחר של המתרס הפוליטי, זכור גרפיטי שצויר ב-2012 על חומת מתחם הבנק האירופי המרכזי בפרנקפורט במחאה על מדיניות הבנק, ובו משורטט גבר בעל אף מעוקל העומד להשליך בהתרסה פצצה מתלקחת ועליה סמל היורו. "התאווה לכסף מחריבה את העולם", כתב האמן ליד היצירה.

 

אנשי המוזיאון, ממשיכה וייסברג, היו מאוד מהוססים בנוגע לדרך המתאימה לטיפול בנושא. "הם לא רצו לעשות תערוכה על אנטישמיות, וגם לא רצו תערוכה שבמקום להציג דעות קדומות או לדון בהן, תקדם אותן", היא אומרת, "נוסף על כך, לא היה להם ברור איך בכלל ניתן להציג סוגיה כזו כתערוכה כי מוזיאון הוא מקום שבו מראים דברים, ולא רק מספרים עליהם או מספקים חומרי קריאה בנושא".

 

אחרי שכמה תוכניות גובשו ונזנחו, התקשר מנהל המוזיאון רפאל גרוס אל וייסברג בפילדלפיה (הם הכירו מהתקופה שבה כיהנה כפרופ' אורחת באוניברסיטת פרנקפורט וישבה לצדו בכמה ועדות של הקהילה היהודית בעיר) לשאול לדעתה.

 

"התגובה שלי", היא משחזרת, "היתה: 'איך זה שאתם רוצים לעשות תערוכה על יהודים וכסף? הרי לא באמת קיימים קשרים ממשיים בין יהודים לכסף. מה שיש לכם, למעשה, זה לא כל כך הבסיס העובדתי כמו זה המדומה; האם לא יהיה מעניין, אפוא, להציג תערוכה שתראה איך התפתחה התפיסה על קשר כזה?'".

 

התגובה החריפה כנראה מצאה חן בעיני גרוס; וייסברג גויסה לאצור את התערוכה. כמי שמלכתחילה מגיעה מתחום העוסק במדומה, היא אומרת, "חשבתי מיד על דוגמאות מהבמה, בעיקר על הדמויות של שיילוק מ'הסוחר מוונציה' ושל נתן מ'נתן החכם'".

 

ואכן, כמבוא לתערוכה עוברים המבקרים דרך מסדרון ובו פריטים המתייחסים לשתי דמויות הללו ולגילומים התיאטראליים השונים שלהם. וייסברג אומרת שהאקספוזיציה הזאת חשובה במיוחד מפני שהדיון שהתקיים לאורך השנים עסק בדואליות של "היהודי הרע" - המלווה בריבית העשיר ב"שיילוק" לשייקספיר הדורש את ליטרת הבשר כאשר הלווה אינו יכול להשיב את החוב, אל מול "היהודי הטוב" -  נתן החכם במחזהו של לסינג מ-1779, אותו מלווה בריבית עשיר המעניק את ההלוואה כמתנה.

 

וייסברג: "רציתי להוביל לנקודה שבה השאלה הראשונה שתישאל, לפני שבכלל פונים לשאלות מתחום המוסר ולדיון אם היהודי הוא רע או טוב או מה שלא יהיה, היא למה בדיוק אנחנו מניחים מראש שהיהודי הוא מלווה בריבית עשיר".

 

קיצור תולדות המלווים בריבית

 

התערוכה, המתמקדת כאמור בארצות דוברות הגרמנית – אוסטריה וגרמניה - מסקרת אפוא את תולדות הנחת היסוד הזאת ואת שלבי התפתחותה. היא נפתחת במאה ה-11 ובחסימת היהודים ממקצועות ייצור סחורות ומשיווקן. "כך, אפשרויות הפרנסה שעמדו בפניהם הצטמצמו בעיקר לסחר במוצרים משומשים ולעיסוק בכסף", מסבירה וייסברג, "והעיסוק בכסף הפך לדבר מאוד מעניין בימי הביניים. הכנסייה אסרה על הלוואה בריבית, שנחשבה לחטא - שעונשו גיהינום - משום שנתפסה כסחר בזמן, כלומר ברכוש האל, שכן כל מה שהתרחש בין מתן הכסף לקבלתו בחזרה הוא שעבר זמן".

 

את הפתרון לצורך של המערכת הכלכלית בהלוואות מצאה הכנסייה בהתרת העיסוק בתחום ליהודים, שמצד אחד ממילא נחשבו לחוטאים, ומצד שני, בהיעדר מושג הגיהינום בדת היהודית, לא ציפו להיענש בהגעה אליו. יתרה מכך, ליהודים שהפכו למלווים בריבית הוענקו תמריצים: בעידן שבו יהודים לא היו זכאים לתושבות במדינות גרמניה, אלו שהפכו למלווים בריבית הורשו להתגורר בקרבת הכנסייה או חצר השליט.

 

"לעתים קרובות זה היה העיסוק היחיד שמנע את גירושם מהמדינה", היא מציינת ומדגישה שלא רק שלא כל היהודים היו מלווים בריבית, אלא גם לא כל המלווים בריבית היו יהודים; נוצרים לא מעטים המרו את האיסור ועסוק בתחום. המקצוע גם לא בהכרח היה ערובה לשגשוג כלכלי, אבל התדמית הקושרת בין יהודים, הלוואה בריבית וממון, הוטמעה.

 

לא רק גברים סחרו

 

התערוכה ממשיכה ועוקבת אחר התפתחות תופעת יהודי החצר בסוף המאה ה-17. לאחר מלחמת 30 השנה, שהותירה את הנסיכויות הגרמניות מרוששות ואת אדמותיהן חרבות, "שודרג" תפקיד המלווה בריבית למישור הממלכתי הרשמי, ומלווים בריבית יהודים זומנו לחצרות הנסיכים כדי לספק חמצן כלכלי לשליט הרשמי, כלומר למדינה.

 

יהודי החצר של המאה ה-18, אומרת וייסברג, קיבלו אמנם תפקיד רשמי ושימשו לעתים קרובות כשרי אוצר ממש, אבל הם נותרו חסרי זכויות. "היו להם בגדים יפים, היה להם תואר, אבל הם יכלו להיזרק משם בכל רגע, ואם התנהגו בדרך שלא ריצתה את השליט, הסתכנו בתלייה". נוסף על הלוואות, הם סיפקו לשליט גם מוצרי מותרות, מדים לצבא, ובכמה מקרים, גם היו לבעלי הזיכיון לאספקת המזון לצבא.

 

מאיפה היה להם ההון הנדרש?

"הם לא התחילו כעשירים, אלא כמלווים בריבית, אבל כשהשליט ביקש מהם הלוואה, הם נעזרו בחברים ובקרובים כדי להשיג את הסכום. יהודי החצר הפכו לגורם המתווך בין הקהילה היהודית לשליט, והקהילה היהודית ידעה שהתבססות יהודי החצר תשרת אותה. יהודי החצר היה בעמדה לדרוש שהרשות להתיישב במקום תוענק גם ליהודים נוספים: הוא הרי יצטרך מניין, ולאחר מכן בית כנסת ובית קברות, והשליט יספק את כל זה".

 

מלבד זאת, במאה ה-18 כבר עסקו יהודים רבים באירופה בסחר מוצרים מהעולם החדש - תחום שנפתח בפניהם באותה התקופה - והקשרים המשפחתיים והקהילתיים בין היהודים בארצות השונות היה להם ליתרון. וייסברג: "רבים מהם סחרו, למשל, בסוכר. הסוכר מהעולם החדש הגיע להולנד, ולהם היתה גישה אליו דרך מכרים או קרובי משפחה שחיו בהולנד. כך הם הפכו לחלק חשוב בחצר, וכחברי ממשלה, גם החלו להזמין דיוקנאות של עצמם".

 

התערוכה מציגה שורה של דיוקנאות שיהודי חצר הזמינו לעצמם, ואחד מהם הוא פורטרט של יהודיית החצר קיילה קאולה, שלא ירשה את התפקיד מבעלה או אביה, אלא מונתה לו ישירות, בשל הישגיה העסקיים.

 

"נכון. אל מול הדיוקנאות, את מבינה שבין יהודי החצר היו גם נשים, בעיקר אלמנות שהמשיכו את העסקים של בעליהן, ושבימי הביניים היו לא מעט מלוות בריבית. בחדר הראשון בתערוכה, למשל, מוצגים שטרי חוב של אישה ששמה צרלינה, שעבדה כמלווה בריבית. בחברה היהודית זה היה לגמרי מקובל, כי הגברים הלכו ללמוד בבית הכנסת ובבתי המדרש, והנשים עשו את העבודה היומיומית בעסק". מחקרים עדכניים, מודגש באותו חדר, מצאו שנשים היו לפחות רבע מבין המלווים הריבית היהודים בימי הביניים.

  weiss-slide-9
הגרפיטי על חומת מתחם הבנק האירופי המרכזי בפרנקפורט

ואם נחזור לדיוקנאות שבלב התערוכה, איך התיישבה הזמנתם עם איסור עשיית פסל ומסכה?

"האיסור על יצירת דימויים חזותיים מעולם לא קוים במלואו, ובמאה ה-18 יהודי החצר, למעט בודדים, בהחלט לא קיימו אותו. הדיוקנאות משרטטים אנשים שהתערו בחברה סביבם: לא רק שרובם הזמינו ציור פורטרט שלהם, אלא שהציורים הללו שימשו להם כלי פרסומי שתפקידו לסייע בהרחבת מעגל הלקוחות. הם וידאו לפיכך שהדיוקן יצויר באופן שיבטא את הצלחתם הכלכלית, ואת יכולה לראות בציורים איך הם מציגים את הטבעות או את התבלינים או את מה שסחרו בו".

 

העבודה שלא היתה

התערוכה ממשיכה וסוקרת את המעבר לעולם המודרני, על התפתחות המערכות הבנקאיות כפי שהן מוכרות היום. העובדה שרבים מהבנקים הראשונים נוסדו בידי יהודים סייעה לתייג אותם כדמויות עתירות ממון גם מאה שנה מאוחר יותר, עם תחילת המאה ה-20, כשהבנקאות היהודית כבר היתה בגדר מיתוס, הרבה יותר מאשר מציאות.

 

התערוכה ממשיכה ופורשת את הכתבים והפרסומים השונים שייחסו לתרבות ולדת היהודית תשתית קפיטליסטית, את המעבר לתיאוריית הגזע ולהצגת תאוות ממון כנטייה יהודית מולדת, וכמובן, את צעדי היישום של התיאוריות ואת החלתם הבוטה, עוד לפני עליית הנאצים לשלטון.

 

איך קיבלה הקהילה היהודית בפרנקפורט את היוזמה להציג תערוכה כזו?

 "היה חשש מאוד גדול בקהילה שזו תהיה תערוכה שיהיו לה השלכות שליליות, ורבים בתוכה סברו שלא צריך לקיים תערוכה בנושא. יהודים בגרמניה מנסים לא להיות בקדמת הבמה, והיו בהחלט מי שראו בתערוכה בנושא פרובוקציה".

 

היו חששות גם מהדרך שבה ישתקפו בתערוכה הייצוג העצמי והתפיסה העצמית של הקהילה?

"תני לי לתת לך שתי תשובות. האחת - האנשים שחששו היו אולי אנשים שהם מבוססים כלכלית ושחשבו על עצמם כמי שייחשפו על ידי התערוכה או כמי שיהיו אלו שעליהם עלולים לחשוב דברים שאינם נכונים. בקרב יהודי גרמניה קיים חוסר נוחות, שבהחלט ניתן להבינו, מהדיון בסטריאוטיפים שהתערוכה מעלה. זה עניין שאופייני לגרמניה יותר מאשר למשל לארצות הברית, שם היהודים – במיוחד בחוף המזרחי - הם חלק מהמיינסטרים, וכשהם נתקלים בסטריאוטיפים מהסוג הזה, התגובה היא לפעול נגדם.

 

"בגרמניה, בשל ההיסטוריה האיומה ובשל העובדה שהיהודים הם כל כך במיעוט, ההעדפה הרווחת יותר לנוכח תופעות כאלו היא לבחור בחוסר נראות. כך שבאמת, בהקשר הזה, יש שני דברים מאוד לא נוחים בעצם קיום התערוכה: במישור המיידי, היא מעלה סוגיות של אנטישמיות ושל סטריאוטיפים ומביאה אותן אל ההווה; במישור הרחב יותר, היא מעניקה נראות. זהו כמובן פרדוקס כשמדובר במוזיאון היהודי, כי עצם מהותו היא להפוך יהודים לנראים. אבל זה תמיד יותר נחמד כשהנראות מגיעה דרך הפריזמה של העיסוק בעבר או במשהו עליז כמו מוזיקת כלייזמר מאשר בנושאים שהתערוכה הזו בוחנת".

 

ומה היו התגובות בקרב הציבור הלא יהודי?

"שם היו התגובות המעניינות באמת בעיניי: הרבה ביקורת עצמית שהגיעה מכמה פינות מאוד לא צפויות. לדוגמה, האדם שצייר את הגרפיטי על חומת הבנק האירופי המרכזי התקשר למוזיאון, חשף את עצמו – למרות הסיכון, כי ציור גרפיטי אינו חוקי - וביקש להתראיין ולהסביר שאינו אנטישמי. הוא אמר לנו שבחר לצייר אף מעוקל רק משום שזה אף, אחד ממגוון של אפים שהוא מצייר, ושמעולם לא חשב על האף הזה כעל אף יהודי. והדבר המעניין שסיפר היה שאחד המבקרים בתערוכה הסביר לו שאינו יכול לצאת בהצהרות על שלא התכוון לצייר אף יהודי, מפני שברור שאין זו בחירה מקרית ושהדימוי שכן אצלו איפשהו בתודעה, אפילו אם לא חשב עליו בצורה כזו. " בקרב יהודי גרמניה קיים חוסר נוחות, שבהחלט ניתן להבינו, מהדיון בסטריאוטיפים שהתערוכה מעלה. זה עניין שאופייני לגרמניה יותר מאשר למשל לארצות הברית, שם היהודים הם חלק מהמיינסטרים, וכשהם נתקלים בסטריאוטיפים מהסוג הזה, התגובה היא לפעול נגדם "

 

"במקרה אחר קיבלנו שיחת טלפון מאיגוד עובדי המתכת. הם ביקשו שנסיר מהתצוגה כרזה שלהם שיכולה להיתפס כאנטישמית. זהו פוסטר שעוצב לחלוטין מתוך טעות, הם אמרו. הוא הושמד, הפצתו הופסקה והאיגוד נבוך להחריד מכך שהודפס מלכתחילה. מה שמצחיק זה שהכרזה בכלל לא הוצגה בתערוכה, ואני אפילו לא ידעתי על קיומה. אני חושבת שבאופן פרדוקסלי, שיחת הטלפון הזאת היתה תגובה חיובית לתערוכה; הם היו ערים לכך שאם פוסטר כזה נוצר, משהו באמת השתבש; משהו לא היה תקין".

 
Juden. Geld. Eine Vorstellung, המוזיאון היהודי בפרנקפורט, עד 6 באוקטובר

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus