אילו יכלו האבנים לדבר
עוד בפרויקט
ברלין
גרמניה האחרת האסתטיקה של הרוע
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
social
facebook whatsup email tweeter
מיכל לברטוב, ברלין //
22.7.13
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אילו יכלו האבנים לדבר

ד"ר עירית דקל, חוקרת זיכרון קולקטיבי, כתבה ספר על אתר הזיכרון לשואה בברלין, ובו העלתה מגוון שאלות, החל ביחס הגרמני העכשווי לשואה וכלה במידת הלגיטימציה שהם מייחסים לפעולות כמו אכילת סנדוויץ' במקום

לא אחת, כשד"ר עירית דקל, סוציולוגית של תרבות וחוקרת זיכרון קולקטיבי, לוקחת את בנה בבוקר לגן שלו באחת השכונות המבוססות בדרום מערב ברלין, היא מוצאת צלבי קרס על הספסל בתחנת האוטובוס. "הרשויות מנקות, והצלבים חוזרים", היא מספרת, "וכשאני רואה את הילד שלי יושב שם בין שני צלבי קרס, אני שואלת את עצמי מה יקרה כשהוא יגדל קצת וישאל אותי מה פשר הגרפיטי הזה".

800px-memorial_to_the_murdered_jews_of_europe
האנדרטה בברלין לזכר יהודי אירופה. עיסוק בפעולת הזיכרון במקום באובייקט שלה

 

מה תגידי לו?

 "שזה מכוון נגד זרים, שאנחנו ביניהם, אבל - וזה נורא – שהיום שנאת הזרים הזאת מכוונת בעיקר נגד מוסלמים".

 

באחד הבקרים, כשסיפרה על צלבי הקרס לאימהות בגן היהודי של בנה, הגיבה אחת מהן ב"לא ראיתי, אנחנו נוסעים במכונית". אלא שדי קשה להתעלם מזה שבניגוד למצב עד לפני שש-שבע שנים, המרחב הציבורי כעת אינו מצליח לדחוק את הניאו-נאצים לשוליים לחלוטין", אומרת דקל.

 

אחת הסיבות לשינוי, היא מעריכה, טמונה בדרך שבה מאפשרת תרבות הזיכרון הגרמנית בת זמננו להפריד בין הנצחת זיכרון השואה ובין דיון פוליטי ביחס לזרים היום. ספרה של דקל "תיווך באתר הזיכרון לשואה בברלין" (Mediation at the Holocaust Memorial in Berlin""), היוצא השבוע לאור, מתאר כיצד עבודת הזיכרון באתר, בגלגולה הנוכחי - אף שהיא מסועפת והולידה ספרים, סדרות טלוויזיה ודיונים ציבוריים חשובים - היא בעיקרה עבודת זיכרון א-פוליטית, כלומר, כזו שאינה מעוררת דיון בתהליכים המתרחשים בהווה.

 

"בהיבט הגרמני", אומרת דקל, "השיח שהתהווה באתר עוסק בצורה נרקיסיסטית באיך הגרמנים מרגישים ופועלים בעת הביקור במקום; רוב הדיון הוא באנשים ובילדים הקופצים בין אבני האנדרטה ועליהן, במשתזפים ובאוכלים וסובאים על גדותיה".

 

קיבוץ ברלין

דקל גדלה בבאר שבע ובקיבוץ משמר השרון. היא בוגרת אוניברסיטת תל אביב בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובוגרת ה-New School for Social Research בניו יורק ועשתה פוסט-דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים. כעת היא פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת המבולדט בברלין ומתגוררת בשלוש השנים האחרונות בעיר עם בן זוגה ושני ילדיהם.

 

אתר הזיכרון, שמלבד שמו הרשמי - "יד הזיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה" - מוכר בכינוי "אנדרטת השואה", תוכנן בידי האדריכל פיטר אייזנמן, ונעשה, על 2,711 מצבות הבטון המרכיבות אותו, לחלק בלתי נפרד מהמרחב הברלינאי.

 

dr
ד"ר דקל. האנטישמיות מכוונת יותר למוסלמים 
את פעולותיהם של המבקרים באתר חקרה דקל בשתי תקופות שונות: עם פתיחתו ב-2005-6, וב-2010-11. היא הצטרפה לקבוצות מבקרים שונות בסיורים מודרכים, שוחחה עם המשתתפים ועם המדריכים בגרמנית, באנגלית ובעברית, ניתחה את ספרי המבקרים ובחנה את תגובות הנוכחים. הספר, שיצא בהוצאת פלגרייב מקמילן, מרחיב את עבודת הדוקטורט שעשתה בנושא וכמו כן מציע, בעקבות הממצאים, בסיס תיאורטי חדשני להבנת הפוליטיקה של הזיכרון הקולקטיבי במרחב הציבורי - בגרמניה ובכלל.

 

המחקר האקדמי באירופה ובארצות הברית, מסבירה דקל בראיון עמה בברלין, בוחן את היחס לשואה דרך פרספקטיבות של טראומה ושל פוסט טראומה ומדמה בכך את מעשה הזיכרון למסירה בין דורית של האיבר הכואב.

 

"אבל השיח הגרמני שנוצר באנדרטת השואה אינו עוסק בשואה וברצח היהודים, אלא באתר", היא מטעימה, "במהלך התצפיות, בעיקר באלו שנערכו בשנים המאוחרות יותר, ראיתי שרוב המבקרים הגרמנים במקום לא מדברים על השואה. הדיבור הוא יותר על התחושות שהאתר מעורר. תלמידי תיכון דיברו בעיקר על כך ששם צריך להרגיש עצובים. מבקרים מבוגרים בשנות ה-70 לחייהם אמנם דיברו על כך שצמחו בבתים אנטישמיים, אולם הוסו על ידי המדריכים".

 

זהו, למעשה, מדגישה דקל, עיסוק בפעולת הזיכרון עצמה במקום באובייקט שלה, כלומר בשואה. "המשמעות היא שבמרכזה של עבודת הזיכרון הזו אין העברה של חוויה טראומטית של השואה או ייצוג מטאפורי של העברה פוסט-טראומטית. חשבתי, לכן, שכדי לנתח את מה שמבקרים ומדריכים, מוסדות חינוך והמדיה חושבים על המקום, ודרכו על זיכרון השואה, יש צורך בנקודת התבוננות אחרת. ומה שאני מציעה בספר זה לבחון את הקריירה המוסרית שמציגים המבקרים במהלך השהות באתר ואחריו: מההתחבטויות אם לאכול שם סנדוויץ' ועד להכרעות על מה ראוי, או רצוי, שהאתר יעורר בהם. כלומר, לבחון כיצד מוצג העיסוק המוסרי ביחס לשואה כאשר תיווך הידע על השואה נעשה באמצעות מודלים חווייתיים מופשטים שהם חלק מהמרחב הציבורי. מודלים, כמו האנדרטה, שהם הרבה יותר גמישים ופגיעים מהמודל הקודם של העברה בין-דורית של חוויה טראומתית ושל ידע היסטורי".

 

מה, אם כך, אפשר ללמוד מההתמקדות בחוויית העצב שמצאת אצל המבקרים הגרמנים באנדרטה?

"שמתפתח דיבור שמאפשר לך לחשוב שאם תרגישי עצובה במהלך הביקור באתר, מילאת את חובתך כלפי בחינת העבר. לא בכל אתרי הזיכרון זהו הנרטיב שהתפתח, אבל הכיוון הזה התאפשר כי למעשה נוצרה 'חלוקת עבודה' בין האתרים. באחד יש לחוש כעס, באחר עצב, בשלישי הזדהות עם הקורבנות וכך הלאה. ההנחיות למדריכים באתר, למשל, הן לא לדבר על היחס למוסלמים כיום בגרמניה, כי זה ייחשב להכחשת שואה".

 

זה מעניין, כי לא בכל אתר זיכרון עכשווי בברלין יש כזו א-פוליטיזציה של השואה. ה'טופוגרפיה של הטרור', למשל, המוזיאון שהוקם ב-2010 בנקודה שבה עמדה מפקדת הגסטפו, מפרט בצורה מאוד מעמיקה את המנגנונים שהצמיחו את הנאציזם ואיפשרו את פעולתו.

"נכון. ולכן שם הפרזנטציה של הקריירה המוסרית אצל המבקרים הגרמנים, כפי שהתברר במחקרים שונים, היא של כעס. וכעס, אף כי הוא מזכך, עשוי להניע למחשבה ביקורתית ולשינוי".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus