עמוק באדמה
עוד בפרויקט
ברלין
גרמניה האחרת האסתטיקה של הרוע
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
social
facebook whatsup email tweeter
מיכל לברטוב, וינה //
1.8.13
תחנה מרכזית ברלין- מיכל לברטוב מסתכלת עלינו מאירופה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עמוק באדמה

בתחילת החודש שעבר נחשפה באדמת בית הקברות זגאסה שבווינה, בעת עבודות שיקום שנערכו במקום, תגלית מרעישה: עשרות מצבות שהוחבאו שם מפני הנאצים. ההתחייבות שהעניקה העירייה המקומית לקהילה היהודית ב-1670 "לכבד את בית הקברות לנצח" כובדה – מתברר – למרות הכול
הקשישה בכיסא הגלגלים הממונע שיצאה מבית האבות רוסאו שברחוב זֵגַאסה בווינה וראתה אותנו עומדים ליד חזית הבניין לא היססה לשנייה. "אתם לבית הקברות?", שאלה. אל מול התשובה החיובית, חיוותה בזריזות אל דלת הזכוכית החשמלית שנסגרה חרישית מאחוריה רגע קודם לכן. "לכו ישר, דרך הקבלה והלובי, אל המרפסת שמובילה לגינה", פסקה. 
 
vynh_1
בית הקברות המשוחזר בזגאסה
עד העת האחרונה, לא רבים טרחו לפקוד את בית הקברות היהודי, שנוסד עוד במאה ה-16. הודות לעבודות שיקום מהשנים האחרונות הוא אמנם מטופח ומסודר, אבל מקומו הייחודי בחצר בית האבות – ומצדו השני, מעבר לחומה גבוהה, מגרשי טניס שכונתיים – הותיר אותו סמוי מהעין. לפני כשנתיים, כששאלתי דיירים אם תיירים בכלל מגיעים לשם, פשפשה אחת מהם בזיכרונה והודיעה שאם אינה טועה, "באמת לפני כמה שבועות הגיעו הנה שניים. אמריקאים, נדמה לי". 
 
כל זה השתנה בתחילת יולי, כשבאדמת בית העלמין נחשפה תגלית מסעירה: עשרות מצבות שהוחבאו שם מפני הנאצים נמצאו בעת עבודות השיקום. הממצא החדש נחשב למרעיש במיוחד מפני שלאיש לא היה מושג על מבצע ההסתרה, וגם מפני שעד חשיפתן החודש, המצבות הללו נחשבו לאבודות. למעשה, עד לתגלית, ההערכה היתה שהמצבות היחידות ששרדו את ההרס היו אלו שהוברחו לצדה השני של העיר בידי קומץ מאנשי הקהילה היהודית שנותרו בווינה ב-1943. כ-5,000 היהודים ששרדו את השואה בגבולות העיר, כשני שלישים מהם בזכות נישואים מעורבים, או דור שני לנישואים כאלה, דאגו להעביר 280 מתוך 900 המצבות שהיו במקום לבית הקברות המרכזי של וינה, ושם הסתירו אותם.
 
אין מדובר אך ורק בממצאים בעלי חשיבות רגשית, אלא אף בתגלית בעלת ערך היסטורי, אומר בראיון עמו ריימוּנד פאסטנבאוור, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית בווינה. "זהו בית הקברות העתיק ביותר שנשמר בווינה", הוא מדגיש. 
 
קברו של דג
 
זגאסה, שנוסד ב-1540, הוא גם מהעתיקים שבבתי הקברות היהודיים שנשמרו במרכז אירופה. קדמו לו, ככל הנראה, רק בית הקברות המפורסם בפראג ובית הקברות בוורמס, גרמניה. טמונים בו כמה מבכירי יהודי החצר של וינה: יהודים שקיבלו זיכיונות מסחר, אספקה או הלוואה וגבייה בחצר המלכותית וזכו בשל כך בהיתר מיוחד להתגורר. כך, כפי שמקובל היה באותה התקופה גם בערים אחרות במרכז אירופה, שאסרו על יהודים להתיישב בתחומן. היתרים מסוג זה סללו דרך לכניסתם של בני משפחה ויהודים נוספים לערים בנסיכויות מרכז אירופה; בווינה הם הביאו לחידוש הקהילה היהודית המשגשגת, שנחרבה יותר מ-100 שנה לפני הקמת בית הקברות, בגירוש ובפרעות בשנת 1421. " פאסטנבאוור: פה ושם נמצאו מצבות מתחת לפני השטח, אבל איש לא העלה בדעתו שהיה מבצע מסודר להסתיר מצבות. לפני כמה שבועות החלטנו לסרוק את בית הקברות עם ציוד טכנולוגי חדיש, שפועל בדומה לרדאר. בסריקה נמצאו כמה מקומות שבהם היתה אינדיקציה לכך שיש אבנים נוספות מתחת לאדמה "
  
בין יהודי החצר בזגאסה, קבור, למשל, שמואל אופנייהמר, בנקאי, ספק צבאי ודיפלומט, שהלווה לקיסר ליאופולד הראשון סכומים נכבדים למימון מלחמתו בטורקים ושביתו ורכושו הוצתו בידי פורעים. עם מותו, התחמקה החצר מהחזרת חובותיה ליורשיו, והללו התרוששו כליל. מצבה מהודרת להפליא משמרת – בעברית – את זכרה של לאה, "בת הקצין המפורסם מענדל אופנהיים, אשת הנגיד בהרר וואלף ווערטהיים, שנטמנה בשנת חמשת אלפי וחמש מאה ותלתא". בנו של הקבליסט ישעיה הלוי הורביץ (השל"ה), שבתאי שפטיל הורוביץ - שהיה רב העיר, נקבר אף הוא בזגאסה.
 
בין היתר נטמנה כאן גם אנוסת ספרד, הפורטוגלית ברנקה מריה, שנקברה בשמה היהודי שרה פריירה. בנה, דייגו ד'אגילר, הגיע לווינה לאחר שנמלט מפורטוגל לאנגליה. ככל יהודי החצר, הוא קיבל אישור מיוחד להתיישב בעיר כדי לנהל בה, בהזמנת הקיסר קארל השישי, את מונופול הטבק האימפריאלי. בשל יהדותו, נמנענו ממנו כמה מסמכויות התפקיד, אבל תואר ברונות שהעניק לו הקיסר הפך את ד'אגילר ליהודי הראשון במרכז אירופה שזכה למעמד אצולה. 
 
כשבתו של קארל השישי, מריה תרזה, ירשה את כיסאו המשיך ד'אגילר לשרת גם בחצרה. הוא היה מהמממנים המרכזיים של השיפוץ האקסטרווגנטי שערכה בארמון שנברון ונודע כמי שלא רק שב ליהדותו בגלוי והיה בין מייסדי הקהילה היהודית-ספרדית בווינה, אלא גם כמי שחרף האנטישמיות הגלויה של מריה-תרזה, זכה לאמונה המלא. בין השאר הצליח להשיג ביטול לצו גירוש ליהודי מוראביה וניסה – אם כי לא תמיד בהצלחה – להתערב לטובת קהילות יהודיות נוספות. כשספרד הוציאה צו הסגרה אינקוויזטורי נגדו בשל השיבה ליהדות, ביכר ד'אגילר שלא לקחת סיכונים בקיסרות הקתולית ועבר עם רעייתו וילדיו לאנגליה. בנו ויורשו אפרים זכור לשמצה בהיסטוריה הלונדונית כבעליה של חווה חקלאית שזכתה, בניהולו, לכינוי "חוות ההרעבה".
 
על פי האגדה, בזגאסה נקבר גם דג אחד, שהפגין דבקות חריגה במסורת היהודית וקרא שמע ישראל היישר אל פרצופו הנדהם של קונה יהודי בדוכן השוק. מצבת אבן בדמותו ניצבת בפאתי בית הקברות ומאששת את הסיפור. אלא אם כן, כמובן, מדובר במזרקה אלגנטית שפשוט שימשה את האבלים לנטילת ידיים.
 
הנצח תם ב-33'

בית העלמין נסגר לקראת סוף המאה ה-18, לאחר שהקיסר יוזף השני, בנה של מריה תרזה, נקט רפורמות עירוניות ותברואתיות מתקדמות, ובהן הרחקת אזורי קבורה מאזורי מגורים, שאז כבר התפשטו גם לחלק זה של העיר. הקבורה במקום הופסקה, לפיכך, אבל הקברים – לפחות אלו שלא נשטפו בהצפות העונתיות של הדנובה – המשיכו לעמוד על תילם. גם מעמדו של זגאסה כאתר יהודי שאין לגעת בו כובד: עוד ב-1670, בעקבות גירוש נוסף של הקהילה היהודית מהעיר, הגיע סוחר יהודי ששמו קופל פרנקל להסדר עם עיריית וינה. תמורת 4,000 פלורין ששילם לעירייה, קיבל פרנקל התחייבות רשמית כי זו תדאג "לשמר את בית הקברות לנצח". 
 
הנצח מבחינת יהדות אירופה תם, כידוע, עם עליית הנאצים. פאסטנבאוור מספר שב-1943 החליטו השלטונות להרוס את המקום, והיהודים שנותרו בעיר הבריחו את המצבות – "או דאגו לארגן עובדים שיבצעו את זה" – לצדה האחר של וינה. וגם, כפי שהתברר עכשיו, וידאו שעשרות מצבות נוספות ייקברו בבורות עמוקים שחפרו לצורך זה בשטח בית הקברות עצמו. בתום המלחמה, הוא אומר, לא נותר מבית העלמין דבר. לפחות לא על פני השטח.
 
vynh_2
המצבה המשוקמת של שמשון ורטהיימר 
בשנות ה-70 מכרה הקהילה היהודית לעירייה את המבנה שבחצרו עמד בית הקברות. לפני המלחמה שימש המקום מושב זקנים של הקהילה היהודית, ואחריה - בית חולים יהודי. תחתיו הוקם בית אבות עירוני. המצבות המוברחות אותרו במחבואן ועברו תהליך זיהוי מדוקדק, ולפני כארבע שנים, "לאחר מאבק ארוך בין הרשויות לקהילה היהודית על המימון", כפי שמציין פאסטנבאוור, החל תהליך שיקומן והחזרתן למקומן בזגאסה. השחזור, סביר להניח, לעולם לא היה מתאפשר אלמלא תיעוד מדוקדק של כל המצבות שערך ההיסטוריון ברנרד ואכשטיין ב-1910, שכלל גם מפה מפורטת של בית הקברות באותה עת.
 
איך התגלו עכשיו המצבות הנוספות?
פאסטנבאוור: "פה ושם נמצאו מצבות מתחת לפני השטח, אבל איש לא העלה בדעתו שהיה מבצע מסודר להסתיר מצבות. לפני כמה שבועות החלטנו לסרוק את בית הקברות עם ציוד טכנולוגי חדיש, שפועל בדומה לרדאר. בסריקה נמצאו כמה מקומות שבהם היתה אינדיקציה לכך שיש אבנים נוספות מתחת לאדמה, ובחפירות שנערכו בעקבותיה, מצאנו כ-30 מצבות שנקברו כך. אנחנו בטוחים שבשבועות ובחודשים הקרובים נמצא מצבות נוספות. אבל אני מעריך שעדיין, רבות מהן נהרסו ב43' או שקעו ב-70 השנים שחלפו מאז, ולא נצליח למצוא את כולן".
 
מצאתם תיעוד כלשהו של מבצע הקבורה? 
"מי שעשו את זה לא השאירו תיעוד. אלו היו כנראה אנשי הקהילה היהודית או עובדים שהקהילה היהודית ארגנה".
 
יהודים שנשארו בווינה והסתתרו בה?
"לא. היו אנשים מהקהילה שהורשו באופן רשמי להישאר כאן, בעיקר מי שהיו בנישואים מעורבים והיו לכן מוגנים יחסית. היום כמובן מתקיים דיון בשאלה כיצד יש לראות אותם. אבל כנראה, הם אלו שהיו אחראים להצלת המצבות".
 
אולי עכשיו, אחרי התגלית, גם יצוצו פרטים על המבצע הזה. סיפורים שעברו במשפחות. לדברים האלו יש דינמיקה מסויימת.
"אני לא חושב שזה יקרה".
 
פשוט חלק מהנוף
 
הסקפטיות של פאסטנבאוור אינה מופרכת. אוסטריה עדיין מתקשה לא אחת להשתחרר מהאחיזה באתוס הקורבנוּת שסיפקו לה בעלות הברית כשמשיקולים פוליטיים הכריזו ב-1943 ש"אוסטריה היא המדינה הראשונה שנפלה קורבן לתוקפנות ההיטלראית".
 
כך, דיירי בית האבות שבחצרו נמצא בית העלמין מקבלים אמנם בברכה את ההתעניינות התיירותית והתקשורתית במקום, אבל הקרבה לאתר לא מעוררת בהם צורך גדול מדי להתעמק במשמעות היחסים שבין וינה ליהודיה. בית העלמין בעיני הדיירים, הסבירה אחת מהם, הוא פשוט חלק מהנוף. הביקוש בחדרים הפונים אליו, היא מדווחת, הולך וגובר, "כי כשיורד שלג, המראה שם קסום". " על פי האגדה, בזגאסה נקבר גם דג אחד, שהפגין דבקות חריגה במסורת היהודית וקרא שמע ישראל היישר אל פרצופו הנדהם של קונה יהודי בדוכן השוק. מצבת אבן בדמותו ניצבת בפאתי בית הקברות ומאששת את הסיפור "  
 
גם האנטישמיות לא לגמרי התפוגגה: בזכות שימור בית הקברות, הוסיף דייר שישב לידה, "אין סכנה שיבנו תחתיו מגרש חניה או בניין אחר. וכמו כן, הצד השני" – אמר וכיוון ליהודים - "נתן כסף לטיפוח שטח בית הקברות. גם זה יתרון". 
 
יש, כמובן, גם קולות אחרים. כריסטינה האוק וריינהרד זיס, סטודנטים לגיאוגרפיה באוניברסיטת וינה, קראו על התגלית בעיתון והגיעו לביקור במקום, בתקווה ללמוד עוד על תולדות בית העלמין. "אנחנו מתעניינים בהיסטוריה של וינה. והחיים היהודיים כאן הם חלק מהעיר ומההיסטוריה שלה", אומרת האוק. התגלית החדשה, היא מספרת, תפסה את עינה באופן מיוחד מכיוון שמאז קראה בספר תיירות אלטרנטיבי על בית הקברות ועל מבצע הברחת המצבות,"חשבתי על איזה סיכון הם לקחו ורציתי לדעת עוד”. 
 
לאכזבת השניים, זה לא קרה. בית הקברות אכן נראה מטופח להפליא, הם מסכימים, "אבל", היא אומרת, "מאוד עצוב שלבד מכמה משפטים על לוח אחד בחזית הבניין, אין פה שום מידע על ההיסטוריה של המקום, תרגום כתוב על המצבות או שילוט שיסביר לבאים מי הקבורים כאן". 
 
כמה ימים לאחר מכן, בראיון עמו במשרדו בבניין הקהילה היהודית בווינה, הבטיח מזכיר הקהילה פאסטנבאוור שעם תום תהליך השיקום, יונגש לבאים גם שילוט תואם, שיספק לבאים מידע על קורות בית העלמין, על המצבות וגם על מי שנטמנו, כמה מאות שנים קודם לכן, מתחת להן.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: וינה, זגאסה
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus