"הסיגד עמוק יותר מכל שואו": איך מציינים חג קהילתי כל כך בימי קורונה?

על פניו סצנה מקראית: מרגלות הר, רבבות לבושים בלבן, שורות תפילה בשפה עתיקה. ואולם, אין זו התרחשות כה רחוקה. עד לפני כמה עשורים היו מנהגים אלה חלק בלתי-נפרד מלוח השנה של יהדות אתיופיה. מדי כ"ט בחשוון התאספו הקהילות השונות וציינו יחד את הסיגד, חג המהללה, זכר לברית המקודשת שבין עם ישראל לאלוהיו. באתיופיה נהגו בני ביתא ישראל, יהדות אתיופיה, לעלות על הר גבוה, סמל למעמד הר סיני, ולהתפלל יחד לשיבת ציון ולסיום הגלות. החג היה מתחיל בצום ומסתיים בהתקדשות חגיגית: יהודים מכל קצוות אתיוופיה היו נאספים למרגלות ההר ומתפללים. מלבד החשיבות הדתית, הייתה לסיגד גם חשיבות חברתית: שם נחגגו אירוסין, שם נוצרו שידוכים ושם פגשו חברים וקרובים שבאו מרחוק.

 

עם עליית יהודי אתיופיה לישראל, נחגג הסיגד ברחבי הארץ, והחגיגה הגדולה ביותר התקיימה מדי שנה ברחבת ארמון הנציב בירושלים. השנה, בשונה מבשנים עברו, לא תתקיים תהלוכה, לא תינשא תפילה משותפת ולא תיערך ארוחה המונית. מנהגי החג המסורתיים אינם עומדים בתנאים המחמירים של הנחיות קבינט הקורונה. הדיונים בכנסת משתנים מיום ליום, משעה לשעה, ועובדה זו אין בה כדי להקל על הקייסים (הכהנים של ביתא ישראל) ועל הרשויות העירוניות, שמנסים לנסח פתרונות לשאלה איך מציינים חג קהילתי כל כך בימים של סגר חלקי?

 

"כמו שקרה לרוב האירועים התרבותיים החשובים, גם אצלנו הקורונה הפכה את הכלים", אומר שי פדרו, שחקן ויוצר תיאטרון, מייסד פסטיבל "הסיגדיאדה", הילולה רחבת היקף שנחגגת כעשור בסמוך לחג הסיגד. "הסיגיאדה" חורגת מההקשר המיידי של החג ומציעה טעימה מהעושר התרבותי של יוצאי אתיופיה. "מה שבמקור תוכנן להיות מופע ענקי כרגע נמצא בצומת דרכים. ישבתי בוועדת הקורונה של משרד התרבות וראיתי איך האנשים שעובדים שם עושים לילות כימים, אבל הרי גם להם אין מנדט לקחת החלטות ולבצע. מצאתי את עצמי במצב שאני מנסה לקדם כמה תוכניות שונות בו-זמנית. בינתיים חלק מהפתרון שלי היה לדחות את הפסטיבל. אני נכד לכהן הקהילה הגדול; הסיגד הוא ירושה שלי. זו זכות ומצווה להכיר את החג הזה לכלל הישראלים. לכן החלטתי שגם אם במתכונת מצומצמת, עם קהל מינימלי או בלי קהל בכלל, גם אם אני לבד אנחה, אצלם, אערוך ואפילו אמחא כפיים לעצמי - פסטיבל הסיגדיאדה יהיה". 

 

 

גם בבית אבי חי היה ברור שעל הסיגד לא פוסחים. "למרות שרוב חוגגי החג נמנים עם בני הקהילה, כל יהודי יכול להזדהות עם העקרונות שלו. הסיגד הוא חג שנותן ביטוי להלך הרוח המיוחד של העדה בגלות, וכאן, בארץ. חשבון הנפש הפרטי מיום הכיפורים ועד יום החג, הרצון לזכור מחדש את מעמד מתן התורה והכמיהה לציון ולירושלים הם עקרונות משותפים", אומר מנהל בית אבי חי, ד"ר דיוויד רוזנסון, "פסגת ארמון הנציב, היכן שמתקיים המעמד הציבורי, הוא לא רחוק מביתי, והייתה לי הזכות להשתתף בו וכן באירועי הסיגד המיוחדים שהתקיימו בבית אבי חי בשנים הקודמות. למרות השוני הרב, גם אני, כעולה, מצאתי את עצמי מזדהה עם סיפורים אישיים של בני העדה על המסע שלהם לארץ, לפעמים סיפורים קשים ומלאי הקרבה, שמשקפים אהבה גדולה לארץ, וגם את המפגש הלא-פשוט עם המדינה".

 

ואולם, השנה לא תוכל להתקיים חגיגה קהילתית רחבה ולא יתקיימו אירועים עם קהל. כמו במועדים אחרים בחצי שנה האחרונה, גם הפעם הפתרונות לאירועי תרבות יצטרכו להיות דיגיטליים.

"לצערי, מאז חג הפסח, כולל חגי תשרי האחרונים, התרגלנו לחוג חגים אחרת. אז הפורמט הוא אומנם וירטואלי, אבל התוכן עשיר ומיוחד, והוא יימצא באתר ובפלטפורמות. המעבר לרשת מתסכל, אבל מצד אחר, הוא מאפשר לקהל מכל הארץ להיות שותף לחג מביתו שלו".

 

על אמנות ואמונה

 

לאור השנים האחרונות, שבמהלכן התנהל דיון פנים-קהילתי על אופיו של החג, ישנה תחושה שלמרות האכזבה מהשיבושים הצפויים, אולי תהיה שנה זו שנה של מפנה. עם העלייה לארץ, היו מי שהרגישו שהתכנים והמהויות נדחקים הצידה, מפנים את הבמה לסממנים תרבותיים של הקהילה, ולא דווקא של החג עצמו. "אני תמיד שמחה לשתות קפה אתיופי, אבל הקשר בינו ובין יהדות אתיופיה ובינו ובין החג עצמו רופף", אומרת החוקרת שושנה בן דור, מחברת הספר "סיפורים מפי יהודי אתיופיה".

 

"מה שעשו פה בישראל הוא שכל דבר אתיופי כלול תחת אותה כותרת. אם עירייה מקומית מעוניינת להזמין הופעה של אמן יוצא אתיופיה, הם פותחים את לוח השנה, קובעים מופע לקראת כ"ט בחשוון וקוראים לזה חגיגת סיגד. גם ביחידות הלימוד בבתי הספר אין את היריעה הנדרשת שכוללת את המשמעויות, אלא התייחסות כללית, שטחית. ובעיקר ישנו עיסוק מוגזם בלבוש אתיופי, באוכל אתיופי, בתסרוקות - אלה הם דברים משותפים לכלל אוכלוסיית אתיופיה, גם לאכולוסייה המוסלמית".

 

מה הייחוד של הסיגד? היכן אפשר לאתר את המקורות שלו?

"הסיגד מבוסס על אירוע חידוש הברית כפי שתואר בנחמיה ח' עד י'. ישנן עדויות מהמאות ה-15 וה-16, והן נמצאו בכתבים של נזיר נוצרי שהיה עד רחוק ליום ההתכנסות. בשנים האחרונות ההתמקדות היא בשיבה, והיא מפחיתה מן המשמעויות שקודם כול אמונות על הברית בין ישראל לאלוהים. ירושלים היא מוקד אחד מתוך כמה, כי התפילות כוללות גם שבחי הלל לאל, חשבון נפש, הכרה בחטא, בקשות רחמים וחזרה בתשובה.

 

"בזמן שמתפללים אליךָ, בזמן שקוראים אליךָ, בזמן שצועקים אליךָ – אתה האוהב מן השמיים, מתוך משכנך הנכון', השורות האלה הן חלק מתפילת אֵגעזאֹ שְׂמַענֶ (שמע אותנו, בתרגום מגעז עתיקה. התרגומים הם של בן דור) השייכת לחלק התפילות השלישי של הסיגד". מסבירה בן דור, "מעטפת התפילות עשירה במשמעויות ויוצאת מן הכלל מבחינה ספרותית. יש בה קטעי תפילה במבנים של קטלוג עם רשימות ארוכות של ברכות וקללות מן התורה. זו צורה ספרותית עתיקה מאוד של עשיית ברית, והיא הולכת, כנראה, עוד לימי בבל העתיקה והעולם של המזרח הקדום. השם סיגד מגיע מן המשמעות 'סגידה', ובאחת התפילות השורש סג"ד חוזר 50 פעם בהטיות שונות. אלו תפילות בעלות עושר לשוני ומבנים ספרותיים מתוחכמים. התפילות גם מגלות היכרות עמוקה עם הטקסטים המקראיים. אני קוראת לזה אמנות ואמונה. באמנות משוכללת מצליחים להעביר את האמונה".

 

לפני כשנה ראתה אור מהדורה נסיונית לסדר תפילות הסיגד בתרגומים לעברית שערכה בן דור לגעז העתיקה (עם חלוקה על פי נוסחי הקהילות השונים). "יש מחסום לשוני. לרוב התפילות כתובות בגעז, וחלקן בניב השפות הקושתיות של אתיופיה, שאינן מובנות לרוב הקהל, גם ליוצאי הקהילה הצעירים שנולדו בארץ וגם לקהל הישראלי. זה בהחלט היה מעשה שנוי במחלוקת. המצדדים ראו בזה אקט חשוב שמגשר בין הקהילה האתיופית בכלל ובני הנוער מהקהילה בפרט למורשת שלה, ואולם היו מי שטענו שזה פוגע בבלעדיות המעמד של הגעז. יותר ויותר מכירים בכך שזה היה מעשה נכון, כי התפילות של ביתא ישראל הם מקור לגאווה. אבל העובדה שבמשך השנים לא נעשה די בשביל להטמיע את המשמעויות הדתיות של החג תרמה לכך שהסיגד קיבל צורה של קרנבל. כבר שמעתי מישהו שמתייחס לסיגד כאל 'המימונה של האתיופים'. זה ביטוי מטעה ומכעיס. לסיגד יש ערך דתי עמוק. אם אנחנו רוצים להנגיש אותו, יש להנגיש גם את התכנים לקהל הרחב, לצעירים ולצעירות, כי הולכת ופוחתת הקבוצה שמקשיבה לתכנים ולתפילות.

 

 "קשה שלא לחשוב על כך שהתכנים של החג מקבלים כעת משמעות חדשה. למשל השורות מתוך תפילת אִיתַמַשׂנ צַדקָנ מְסלֶ חָטְאַנ [אל תשמיד השם צדיקים עם חטאים. נוסח גונדר]: '...רפא, רפא כל העשוקים... באשר אתה רחום רחם עלינו... ה' עוזרי ורופאי, עוזרי ורופאי, בעבור זה יברכוך עמך' או השורות האלה: '... רפא אותנו, רפא אותנו ה', רפא אותנו אלהינו כפי שאתה ה' ריפאת לישראל באותו היום...' [מתוך תפילת אֶגעזאֹ שְׂמַענֶ (ה' שמע אותנו, שמע אותנו) נוסח יהדות תגרי]".

 

אולי דווקא השנה, בזכות ההנחיות שאוסרות על התקהלות, יזכו התכנים של הסיגד לקבל את הפוקוס הראוי שהם לא זוכים לו בימים כתיקונם, כשמסביב יש דוכני מזון ומופעים? 

 

"לכאורה זה היה הדבר הראוי. לצערי, אנחנו עומדים פחות מחודש לציון החג, ועדיין לא שמעתי על פעילות שנעשית ביישובים בשביל להעמיד את ההתאמות הנדרשות. החשש שלי הוא שברוב המקומות לא תהיה שום פעילות. אבל כן יש כאן אפשרות מופלאה. אנחנו חיים בחברה שבה המסר הכללי לקהילת יוצאי אתיופיה, בין שהוא מפורש ובין שהוא סמוי, הוא שהם לא הביאו שום דבר איתם, אלא קיבלו את הכול מן המוכן כאן בישראל. התפילות האלה הן יצירות מרהיבות שהקהילה האתיופית יכולה להעניק לכל הציבור כאן. אין בלוח היהודי עוד חג דומה לסיגד, ואני רואה בעצמי שליחה של הבשורה הזאת".

 

"גם בלי קשר למה שקורה בישראל של 2020, הסיגד עמוק ומשמעותי יותר מכל שואו", אומר דני אדמסו. "ההוצאה של המשמעות מתעכבת, והיא חשובה גם כשאין סגר ואין איסור על התקהלות. אבל הסגר והאיסורים הם הזדמנות להנגיש את זה גם למי שלא יכול להגיע לירושלים; לייצר מתודולוגיה שהיא זמינה ונגישה, לא רק דיגיטלית, גם אנושית; לייצר תוכן מסוג אחר. זוהי הזדמנות לא רק לייצר תנועה פיזית  -הליכה ממקום אחד למקום אחר - אלא הזדמנות לעסוק בנרטיבים שמשאירים עקבות של היסטוריה, של תרבות ושל מסורות, ולא עקבות של הרגליים ההולכות".

 

 

אילו רעיונות יש לך?

"חשבנו להקריא סיפור לילדים בבית הספר של הילדים שלי, להזכיר את הקשר של הסיגד למועדים אחרים ביהדות, את הקשר שלו לציוניות, לפרויקט המשותף שלנו כמדינה. יש מכנה משותף לא-קטן. בעצם אני רואה בפרויקט הזה המשך של הקיבוצים והמושבים. הם הפכו את היהדות מדת לתרבות. כמו שחג השבועות נחגג גם במשפחות לא-דתיות, המועד של הסיגד הוא מועד יהודי שאוצר משמעות שעדיין אינה נגישה לציבור. יש ספרי ילדים שמשובצים בהם ערכי הסיגד, כמו 'הנעלים הישנות של אדון מינאסה', שכתבה רונית חכם. יש שירים לחג הסיגד. הזום הוא אמצעי נחמד: אפשר לשלב כמה אמצעי מדיה. לא עוד הרצאה יבשה. כשהדברים מתוכננים ומונגשים, גם הדבר הבנלי ביותר יכול להיות צבעוני ומסקרן. לא במובן האקזוטי, אלא מסקרן וצבעוני במובן העמוק".

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

Model.Data.ShopItem : 0 6