געגועים לירושלים והודיה לאל

חג הסיגד, שיחול בכ"ט בחשוון, הוא חגה המרכזי של יהדות אתיופיה. לביתא ישראל, כפי שנהוג לקרוא לקהילה זו, יש מורשת בת 2,000 שנה, ומנהגיה כמעט לא השתנו למרות התלאות הרבות שעברה. השכנים הנוצרים הצרו את צעדיה ורדפו את בני הקהילה בשל יהדותם, וסכנת התבוללות איימה לא פעם לכלותם. למרות כל זאת השתדלה הקהילה לשמר את מורשתה, והגעגועים לירושלים היו עוגן משמעותי בה. 

הסיגד סימל לבני הקהילה את הכמיהה ואת התקווה לשוב לציון, את הברית בין בני ישראל לאלוהים, וכן את השמחה בתורה. חציו הראשון של היום הוקדש לתפילות, לתענית ולתחנונים, וחציו השני לשמחה, לסעודה ולהודיה.  

לפי המנהג הקדום, היו מנהיגי העדה, הקסים, עולים להר גבוה ומקריאים לפני העדה פסוקים מספר אורית (כינויה של התורה בפי יהודי אתיופיה, הכתובה בשפת הגעז - שפתה העתיקה של אתיופיה), מבקשים מאלוהים שימחל על חטאיהם ומייחלים לשוב לארצם. לאחר מכן היה העם חוגג ברוב פאר.

אף על פי שחלקה הארי של יהדות אתיופיה עלה ארצה, הסיגד נותר חגה המרכזי של העדה. מדי שנה נאספים מנהיגי הקהילה ושאר ביתא ישראל בטיילת ארמון הנציב בירושלים כדי לשחזר את המעמד הזה. משם יוצאת קבוצה מצומצמת שעולה ברגל לרחבת הכותל המערבי תוך שירה, ריקודים והלל לקדוש ברוך הוא.

"קס" בשפת הגעז משמעו כהן. בימים שבהם התקיימה ממלכה יהודית עצמאית באתיופיה, בין המאה הרביעית למאה ה-16, היו הקסים מנהיגיה הרוחניים. על פי המסורת, הקסים הראשונים היו מעדת הכוהנים שיצאה לגלות עם שאר העם לאזור אתיופיה.

כשיהודי אתיופיה עלו ארצה, הרבנות הראשית לא ראתה בעין יפה את הסמכויות שניתנו לקסים, ומנהיגיה הצעירים של העדה החלו לקבל על עצמם את סמכותה של הרבנות. בשנים האחרונות יורדת קרנם של הקסים, וכמעט לא מוסמכים קסים חדשים להנהגה. רוב בני העדה רוחשים כלפיהם כבוד, אך מעמדם נפגע באופן ניכר, ונראה שלא יעברו שנים רבות עד שתכלה מסורת זו מהארץ.   
 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי