שמיטת הבעלות על ההון התרבותי
מה שבע?
social
facebook whatsup email tweeter
לאה שקדיאל //
14.8.14
מה שבע?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שמיטת הבעלות על ההון התרבותי

השבתת הפעילות השוטפת בשנת השמיטה פותחת פתח לשינוי מערך הכוחות החברתיים, לחיבור קאנון תרבותי אחר ולקריאה מחודשת של המפה החברתית והפוליטית.

בספר דברים[2] אנו מתוודעים לגלגול חדש של מצוות השמיטה, לאור התנאים ההיסטוריים המשתנים: במקום חקלאותאוטרקית - משק המבוסס על בנקאות ואשראי, ובמקום שמיטת יבולי הקרקע - שמיטה מחזוריתשל החובות שנצברו. החוק המקראי מבליט את הכפילות ההכרחית של המחזוריות הזאת: במשךשש שנים פועל היגיון אחד - זה המחייב אותנו להלוות כספים כדי לאפשר פעילות כלכליתסדירה של כל החברה, ואילו בשנה השביעית נכנס לפעולה ההיגיון ההפוך - זה המחייבאותנו למחוק את החובות שלא הוחזרו עד כה. התורה מכירה בסתירה בין שני ההגיונותהללו, ובקושי לקיים את שניהם כאחד, ולכן מדגישה את החובה לקיים מחזוריות פרדוקסלית שכזו.

  " אנו זקוקים לא לשמיטה "אחת ולתמיד" בדמות "עשרת הימים ששינו את העולם", כי אם לשמיט המחזורית, שמתקיימת שוב ושוב. בכל פעם עלינו לתקן את הסטייה החמורה שנוצרה במנגנוני הייצור הכלכליוהתרבותי שלנו במהלך שש השנים האחרונות "

כשמהפכת המידע והתקשורת החליפה אתהמהפכה התעשייתית, התגלגלה התאוריה המרקסיסטית בדבר ה"קפיטל" לחשיבה על אודותה"הון" התרבותי. במקום לחשוב על "ייצור" ועל "אמצעי ייצור" במונחים של עבודה פיזית~קונקרטית, הוחל לחשוב על השתלטותן של קבוצות מסוימות על הידע שמייצרת כל החברה האנושית ("הקאנון התרבותי") ועל דיכוי הידע של קבוצות "בלתי נחשבות", המודרות מתהליך ייצור הידע ומהשליטה בו,מן השפה עצמה, ומהיכולת לפענח את המציאות הכלכלית והפוליטית. קרל מרקס הראה כיצד הקפיטליזם מייצר את העוני; הנאו~מרקסיסטים הראו כיצד האליטיזם התרבותי מייצר את הבורות, את "טעוני הטיפוח" ואת המפגרים למיניהם.

 

בישראל ביקורת מעין זו מופנית לא רק כלפי בעלי ההון הכלכלי וכלפי שותפיהם בממשלות, כי אם גם כלפי שותפים אחרים לדיכוי החברתי - האוניברסיטאות ומוסדות החינוך והמחקר, הסופרים והאמנים, ואמצעי התקשורת למיניהם. הדעת שאנו מייצרים - "תקֵפה" ו"מהימנה" ככל שתהיה עלפי אמות מידה "מדעיות", או יעילה ופורייה בקידום היחיד והחברה - גוררתאחריה כעין שובל אפל, ה"אחרוּת" שהיא מייצרת מניה וביה. אם לא"נשמוט" מדי פעם את תהליכי הייצור של הדעת הזו, לא נוכל לראות מה נהרס ונפגע תוך כדי התהליך.

 

לאחר יותר ממאה שנות מרקסיזם, על תהפוכותיו, אני קצת פסימית: פעם האמנתי כי רעיון הקִדמה הוא חד~כיווני, ויש לגייס את כל הכוחות כדי לחולל מהפכה אולטימטיבית אחת שתגאל את העולם; היום אני מזדהה עם הפסוק התמוה~לכאורה בספר דברים: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"[3]. מנגנוני הייצור של ה"אביוֹנוּת" - של המדוכאים כלכלית, פוליטית ותרבותית - לא יחדלו לעבוד, לצערנו הרב. לכן אנו זקוקים לא לשמיטה "אחת ולתמיד" בדמות "עשרת הימים ששינו את העולם", כי אם לשמיט המחזורית, שמתקיימת שוב ושוב. בכל פעם עלינו לתקן את הסטייה החמורה שנוצרה במנגנוני הייצור הכלכלי והתרבותי שלנו במהלך שש השנים האחרונות, ועם זאת, עלינו להיות מוכנים לעובדה המצערת כי גם בצאתנו לדרךחדשה בתום שנת השמיטה, ייצרו תהליכי הבניין שלנו עוולות חדשים.

 

אני רוצה להדגים את הדברים מתוך הביוגרפיה שלי. המנגנון הראשון של ייצור אי~שוויון שהתוודעתי אליו היה האנטישמיות,דיכוי היהודים, וההכרח ההיסטורי בתנועת השחרור של עמנו, הלא היא הציונות. כלומר,לא די להצביע על אשמים ספציפיים ברדיפת יהודים בתקופה זו או אחרת, לנקום בהם, לחנךאותם או לברוח מהם; האנטישמיות היא בעיה מבנית של הקיום היהודי בגולה, מעל ומעב רלרשעותם או לצדיקותם של בני אדם, והיא תיווצר גם בחברות המתפתחות באופן חיובי ביותר, כגון גרמניה הנאורה בעידן המודרני. משום כך הפתרון חייב להיות מבני גם הוא- לשמוט את התפיסה המקובלת על אודות השתלבותם של מיעוטים במדינות מתוקנות, כדילייסד מדינת לאום משלנו בארץ אבותינו. בשלב השני הכרתי את האי~שוויון והאי~צדקהחברתי והעדתי בקרב העם היושב בציון, שנוצרו אגב יישום המהפכה הציונית. גם כאןנוכחתי לדעת שמדובר בבעיה מבנית כרונית, שהתפתחה למרות כל הכוונות הטובות. בשלבהשלישי הבנתי איך דחיקת הערבים והפלסטינים מתוך הסיפור הציוני קשורה למנגנוניייצור הדיכוי של המזרח והמזרחיים; איך הופך מושג הלאומיות, שנולד באירופה, לאוריינטליזם,לקולוניאליזם תרבותי, ושוב - למרות החזון הנפלא של צדק כלל~יהודי ואוניברסלי שהזיןאותו. לאחר מכן למדתי איך כל זה קשור לשוביניזם גברי ולהדרת נשים מסאגת השחרור הגברי. ואז קראתי את המאמר של אדריאן ריץ' על הכפייה ההטרוסקסואלית בחברה. ועוד לאאמרתי כלום על דיכוי הנכים, השמנים, הזקנים וכולי...

 

אין זו רשימה סכמטית של בעיות שאינן מתיישבות עם התקינות הפוליטית, אלא ניסיון להעמיד הכל על אופי היחסים החברתייםהמתחייבים ממצוות ה"שמיטה": היסוד הדמוקרטי כאן בא לידי ביטוי בהטלת ספק קבוע ב"אמת", באמצעות התייחסות אליה כאל תוצר של פעילות אנושית; יש"לשמוט" את האמת באופן מחזורי, אך בלי לפגוע בחידושם של תהליכי"ייצור האמת" לאחר כל שמיטה! השבתת הפעילות השוטפת פותחת פתח לטריפת כלהקלפים, להעמדת כל הנחות היסוד בסימן שאלה, לשינוי כל מערך הכוחות החברתיים, לחיבור קאנון תרבותי אחר, לקריאה מחודשת של המפה החברתית והפוליטית. השמיטה מבטאת התנגדות עמוקה של היהדות ל"מודרניזם" כקיבעון ליברלי: בשמיטה יש מעין יסוד אנרכיסטי,מחויבות מתמדת לאפשרות של חירות, בתוך ממסד המסרב להתמסד לגמרי.

 

ה"שמיטה" הנדרשת קשורה לתפיסה בסיסית בדבר מהות האדם. הדתות הגדולות מחנכות לאור דימוי דואלי של שנייצרים - הטוב והרע: האדם יכול להגביה עוף כמלאכי שמים, ולרדת לשאול תחתיות כשטןהמשחית. הוא נברא בצלם אלוהים, אך הוא יכול להתפלש בכל זוהמה כאחת הבהמות. העידן המודרני הביא בכנפיו את בשורת האדם הטוב והטהור מיסודו, ומכאן גם הצורך הכפייתישלנו לזהות בכל רע את האשמה הספציפית, כדי שנמשיך להאמין כי הקלקול הוא שיבוש מקרי,והוא אינו מהותי לאנושות. התפיסה החדשה הזאת הייתה הכרחית. בלעדיה לא היה מתפת חמיתוס ה"קִדמה" הליניארית, ולא הייתה מתרחשת הקדמה הממשית בעולם; ועם זאת כדאי "לשמוט" את האמונה הנאיבית הזו באדם, את ההנחה שהוא רק טוב, כדי לבסס מחדש הומניזם ריאליסטי יותר, המסוגל לקחת אחריות גם על הרע שאנו מייצרים.

 

 

[1] הדברים המתפרסמים כאן הם גרסה עדכנית ומקוצרת של מאמר קודם. ראו: ל'שקדיאל, "לקראת שמיטת ההון התרבותי", הכיוון מזרח, 3 (אוקטובר 2001), עמ'63-57.

[2] דברים ט"ו, י-יא.

[3] שם,שם, יא.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: מאמרים
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus