מה שבע? על השמיטה - המהפכה החברתית האמיתית
מה שבע?
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
28.1.15
מה שבע?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"המעשה העומד בבסיס השמיטה איננו מעשה של צדקה שבה בעל האמצעים מוותר על רכושו ונותן אותו לנזקקים. הרעיון הוא מהפכני הרבה יותר, כי השמיטה איננה שמיטה של הרכוש בלבד, אלא שמיטה של התפיסה שמלכתחילה מניחה שהרכוש שייך לאדם"

מה שבע? על השמיטה - המהפכה החברתית האמיתית

הדיון בשמיטה שב באחרונה לחיינו בסערה, מסיבות כלכליות, פוליטיות, חברתיות ועוד, ויחד עמו צץ גם ריבוי של פירושים ומדרשים. כעת עולה בבית אבי חי תערוכת כרזות המוקדשות לנושא. יותם יזרעאלי בחן את העבודות וחזר עם מסקנה נחרצת על הכוח המהפכני של השמיטה

אחת הבשורות הגדולות של התחדשות מסורת המדרש בישראל היא התרחבות מכלול הפירושים למושגים, לטקסים ולמוסדות מן המסורת העברית לדורותיה, שבעטיים של התנאים המודרניים  - חברה ישראלית דוברת עברית - זוכים לחיים חדשים, למלבושים חדשים, שתואמים את זמננו ואת תקופתנו. פירוש הוא למעשה מעין מלבוש, חליפה. דורות על גבי דורות נדד עם ישראל עם תורתו אל מקומות חדשים, בין ארצות ותרבויות, אל אקלימים שונים ומשונים, ולכל מקום כזה נדרש בגד מתאים, חליפה ראויה, שמכסה את התורה ובה בעת מגלה אותה.

 

מובן שהתורה איננה נודדת בין מקום למקום במובן הפיזי בלבד. היא גם נודדת בין עולמות רעיוניים, בין אקלימים מחשבתיים ואידיאולוגיים, בין שיח אחד למשנהו. אותיותיה נכונות להורות בכל מקום שבו הן נדרשות. מתוך כך אנו מבינים על נקלה את הפריחה הגדולה שמתקיימת בשנים האחרונות בחברה הישראלית של נושא השמיטה וערכיה.

 

פנים רבים במציאות הישראלית מזמנים את העיסוק בשמיטה כעיסוק רלוונטי ופורה מעין כמוהו. תהיה זו המציאות החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הביטחונית, הטכנולוגית, התרבותית או הפרטית; תהיה זו מציאות לוקלית או גלובלית או גלוקלית – השמיטה מעניינת אותנו מאוד. לא כתוכן תיאורטי-היסטורי, אלא כפרקטיקה יישומית אקטואלית. אנחנו דורשים את השמיטה גם במובן זה שאנחנו דורשים בה ולומדים אותה וגם במובן זה שאנחנו קוראים לה לשוב אל חיינו, הלכה למעשה.

 

שעת השי"ן

 

אבל כיצד עושים זאת? מאין מתחילים? איך בכלל ניגשים לדרוש בה, לא כל שכן מביאים את התלמוד לידי מעשה? כרזתו של אברהם קורנפלד היא ביטוי חזותי מצוין לשאלות הללו ונקודת התחלה טובה לדיון. בבסיס הכרזה ניצבת מה שנראית כאות שי"ן, אלא שזוהי שי"ן מפורקת – אם תרצו, שי"ן שצורתה המוכרת הושמטה, ומתוכה עולים כמה שי"נים ויו"דים כמו גבעולי פרא (שבע במספר). השי"ן בעצמה שמטה את צורתה, ומתוך השמיטה הזאת מתקיימת מציאות אחרת.

 

קורנפלד
העבודה של אברהם קורנפלד. ביטוי חזותי מצוין לשאלות הנידונות

 

כעת נשאל האם אלה עשבים שוטים של גינה מוזנחת או אפשרויות חדשות שנולדות מתוך השהיית הצורה? השי"ן עצמה מסמלת את השמיטה, אבל גם את השבת, את השביעי ואת השֹובע. האות שי"ן מייצגת גם את השאלות שהשמיטה מזמנת לנו בחברה ישראלית מודרנית. שבעת הגבעולים אולי מרמזים על שבעים פנים של תורה, דהיינו, שגם אם קיימת תשובה לכל השאלות הללו, בוודאי יש לה פנים רבים.

 

עצם המונח "שמיטה" מזמין העמקה במשמעויותיו ובבנק המונחים הקשור אליו. למשל, מבחינה רעיונית, השמיטה מבוססת על השבת, אבל האם אלו פעולות או תנועות זהות? מהם ההבדלים בין שביתה לשמיטה? כשדרור צונץ בוחר לייצג את השמיטה על ידי מפסק חשמלי, האם כוונתו היא לכך שהשמיטה היא השבתה טוטלית של המערכת? כיבויה?

 

במעשה בראשית כתוב "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ברא' ב, ב). השבת היא אפוא כליה של המלאכה, אבל מהו הטעם בכליה זו? חשוב לזכור שלא פחות מן היצרנות של ששת ימי המעשה, גם האי יצרנות של היום השביעי היא חלק אינטגרלי בבריאה. כלומר, זו תהיה טעות להתייחס אל השביתה כאל תנועה שמתווספת לבריאה כלאחר יד. נהפוך הוא, השביתה הינה מרכיב מהותי וחשוב בבריאה, שאף ממשמע את מהלך הבריאה מחדש.

 

השביתה איננה אי בריאה, אלא חלק מתוכן הבריאה. עשייה ואי עשייה, יצרנות ואי יצרנות, מלאכה ושביתה – אלה כוחות ותנועות במעשה בראשית. השבת היא המקווה שאליו מתנקזים ימי המעשה. לכן, לא זו בלבד שהיא איננה חיצונית לתוכן הבריאה, אלא מתברכת ומתקדשת באופן מיוחד, וכך אנו למדים שלא רק שהעולם אינו כלה עם כלייתה של המלאכה, אלא הוא מתחייה עוד יותר ומונפש במרחב נוסף; "ויכל" מתאר את סיום המלאכה, אבל בו בזמן זהו תיאור של הכלת המלאכה במציאות רחבה ומורכבת יותר.

 

בדומה לשבת, גם השמיטה היא "זיכרון למעשה בראשית". גם היא מעין מפסק שעוצר את הפעלת המערכת. אבל בל נתבלבל בין מנוחה במובן הפרגמטי, לשם המשך עבודה, ובין מנוחה במובן העמוק יותר, המטאפיזי, שבו היא זו שממשמעת את העבודה, "כי היא מקור הברכה". כשהמנוחה היא אמצעי ליעילות של העבודה, היא עדיין משתייכת ליסוד היצרני. אבל כשהמנוחה היא בעלת ערך סגולי בפני עצמו, כל היסוד היצרני מתמשמע מחדש.

 

מבחינה זו, השימוש של צונץ במפסק במקום האות יו"ד הוא חכם, כי היא מזוהה אולי יותר מכול עם הכוח המחיה בשם הויה. המפסק הוא אפוא הכוח המחיה, ולא רק הכוח המכלה, והמטאפיזיקה הזאת מתקיימת הן ברמה האידאית של מעשה בראשית ושם האל והן בשגרת החיים הבנאלית ביותר (כשמדליקים ומכבים את הבוילר).

 

לאכול את העוגה, או שלא תהיה עוגה

 

ואולם, בין הנשגב לבנאלי יש עוד כמה תחנות בדרך. מלבד העיקרון האידאי של השמיטה, ישנו גם העיקרון הריאלי, המטריאליסטי. ולכן, מלבד הדרישה במהות השמיטה, עלינו לשאול גם מהן הקרקעות שעלינו לשמוט כיום? ומה בנוגע לחובות? נראה שבשביל כל אלו ובשביל שאלות רבות נוספות מוטלת עלינו האחריות לפתח גמרא חדשה.

 

 

נדב ברקן - כרזה 1
כרזה של נדב ברקן. מאירה את הצדדים הצבועים בפוטנציה

 

עבודתו של איתם טובול, המבוססת על אמירתו של סעדיה מרציאנו, ממובילי מאבק הפנתרים השחורים ב-1971, "או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" זורקת אותנו היישר אל תוך המציאות החומרית. אנחנו לא צריכים לדמיין חברה מקראית עתיקה בשביל להבין מה הם פערים חברתיים שנובעים מאי שוויון בחלוקת התקציב, שלא לומר מאפליה גזענית לעתים, ומבחינה זו, אנחנו לא תמיד צריכים להפוך בשמיטה שוב ושוב כדי למצוא בה משמעויות חדשות לימינו. בחירתו של טובול בציטוט של מרציאנו היא בחירה חכמה מאוד, דווקא משום שהיא לא מתחכמת. למעשה, היא איננה דרש כלל, זהו הפשט של השמיטה ממש, והאמירה כאן ישרה ולעניין: אין לנו זמן להתפלפל בבית המדרש, המציאות החברתית דורשת טיפול מיידי, ואם לא נתקן אותה, כל הקלפים ייטרפו.

 

כלומר, השמיטה היא בראש ובראשונה מנגנון לתיקון חברתי כלכלי ופוליטי. אמנם אין בכוחה להביא לידי חלוקה שוויונית מוחלטת של "העוגה", אבל יש בכוחה לצמצם פערים מחד, ולא פחות חשוב מכך, להכיר בהם ולמגר את האדישות כלפיהם מאידך. מי מאיתנו לא חש לפעמים שבנכונות לראות את הבעיה, לא להכחיש אותה ולא להתעלם ממנה יש יסוד תרפויטי. במצב כזה, הפער החומרי אמנם לא נמחק כליל, אבל בתוך המרוץ היצרני יש מקום למפגש מכבד. לא עוד דינמיקה שבין פועל ומעסיק, בין צרכן ויצרן, בין אביון ועשיר, אלא בין בני אדם שוויי ערך. התיקון החברתי שהשמיטה מכוונת לחולל איננו אפוא רק תיקון חומרי, אלא גם (ואולי בעיקר) תיקון ערכי.

 

לכן, אגב, יישום טכני, מטריאליסטי ויבש של הוראת השמיטה, בלא היסוד של המפגש האנושי השוויוני שבה, כמוהו כמס שפתיים מביך ומבזה. סיטואציה כזו מרומזת בכרזה של נדב ברקן "ואכלו אביוני עמך", שמאירה את ההיבטים הצבועים בפוטנציה של השמיטה: בעלי ההון והאביונים נותרים מנותקים אלה מאלה, הגבולות בין העולמות שלהם אינם נפרצים והסדר ההיררכי של המבנה החברתי ממשיך להתקיים, דהיינו, אינו נשמט.

 

זו נקודה חשובה מאוד שראוי להתעכב עליה. כוונת השמיטה איננה מסתכמת בהיותה ביטוי של כלכלה חומלת. השמיטה היא גם כלכלה חומלת, אבל היא גם שיעור בתורת האדם, שיעור שאם מפנימים את לקחיו, הם ממשיכים להדהד גם מעבר לשנת השמיטה. העיקרון המשמעותי ביותר בתיקון החברתי שהשמיטה מבקשת לחולל מופיע בפסוק שמסביר את הסיבה המניעה של השמיטה מלכתחילה: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג).

 

אנו למדים אפוא שהמעשה העומד בבסיס השמיטה איננו מעשה של צדקה שבו בעל האמצעים מוותר על רכושו ונותן אותו לנזקקים. הרעיון הוא מהפכני הרבה יותר, כי השמיטה איננה שמיטה של הרכוש בלבד, אלא שמיטה של התפיסה שמלכתחילה מניחה שהרכוש שייך לאדם. השמיטה החברתית איננה דומה למצב המתואר בכרזה, של נסיגה של העשירים מן הקניין כדי שהאביונים יוכלו לפלוש אליה; השמיטה החברתית היא השמיטה של עצם ההבחנה הקטגוריאלית שבין עשירים ועניים. "כי לי הארץ", משמעו כולם שווים.

 

 

קרן שפילשר - כיפה אדומה וזאב
עבודה של קרן שפילשר. להתיידד עם הצל

 

זו אפוא משמעותה המקורית של השמיטה, והיא ללא ספק רלוונטית גם בימינו. אלא שבהיותנו חברה חופשית תעשייתית ותאגידית, ולא חקלאית, יש מקום לבחון כיצד ניתן ליישם אותה במציאות של כלכלה מודרנית. בחברה מערבית היפר קפיטליסטית שאימצה עד הקצה כמעט את הליברליזם ואת האינדיבידואליזם וזנחה כמעט לחלוטין את הגישה הקולקטיביסטית-סוציאליסטית (שלא הוכיחה את עצמה אף היא), נראה שהשמיטה מציעה לנו פתרון ביניים מורכב ומעניין: שוק חופשי, שאחת לשבע שנים נעשה שיוויוני לגמרי, והגבולות אינם הרמטיים. זאת משום שערכי השוויוניות המטאפיזית מהדהדים הלאה אל תוך פרק הזמן השש-שנתי ומרככים את אכזריותו באמצעות ההכרה הבסיסית בערך האדם.

 

אבל האכזריות מתבטאת גם בעולמו הפנימי של האדם, בינו לבין עצמו. הלחצים האדירים שמאפיינים את עידן המידע הדיגיטלי מתווספים לעתים ללחצי הפרנסה היומיומיים, וכאן השמיטה יכולה לשמש גם מנגנון פנים-נפשי. הכרזה "שוויתי שמיטה" של דוב אברמסון אף מציעה את עצמה ככלי הרפייתי שניתן לתלות בבית כדי לשוות את השמיטה לנגד עינינו, אם כי היא גם מעלה את השאלה, באירוניה משעשעת, באשר לנוירוטיות הדתית של מי שמבקש כל הזמן לשמוט ושוב לשמוט ושוב לשמוט את חרדותיו.

 

האם ואיך ניתן בכלל לצאת מן המעגל הזה? האם נכון לה לשמיטה להיות תמידית, או שנכונה לה יותר מחזוריות של אחת לשבע? ומה בדיוק עלינו לשמוט כדי לזכות במנוחה המובטחת? את הפחדים שלנו? את הלחצים שלנו? ואולי בכלל אנחנו צריכים לשמוט את הגבולות שמבחינים בין האורות והצללים שבתוכנו? אולי דווקא כשנשמוט את האחיזה וניתן לדמות הצללים היונגיאנית שלנו קצת לנשום, היא תתגלה כבלתי מאיימת בעליל? זו לפחות ההצעה שמוצעת לנו בסדרת הכרזות "העיקר לא לפחד כלל" של קרן שפילשר.

 

הלחלוחית המרגשת של היצירתיות המתחדשת

 

לשמיטה היבטים רבים נוספים, וכמה מהם שלא הזכרנו גם באים לידי ביטוי בתערוכה זו, כגון שמיטת רוח הקרב המאפיינת את המנטליות הארצישאלית בכרזה "ושבתה הארץ"; הכמיהה הבלתי אפשרית כמעט לשמוט את תרבות השכול בכרזת "ואיך קרה"; שמיטת המידע הדיגיטלי שפלש אל חיינו בלא התראה בצורה של סטטוסים והאשטאגים בכרזה "#פחשמיטה"; ועוד.

 

לסיכום, ראוי שנשאל את עצמנו גם אם חידושה של מסורת המדרש ופיתוח הגמרא של השמיטה המודרנית מבקשים לחלץ אותה מן הסד של הדיון ההלכתי, שמצטמצם לשאלות חקלאיות שאינן רלוונטיות לזמן ולמקום שבו אנו מצויים? בלשון עברית יש לפעולה כזו שם: לגאול. השיח הישראלי הנוכחי בשמיטה מבקש לגאול את חוקיה מתוך מובנם החקלאי ההלכתי הבסיסי, וטוב שכך. החזרה אל השמיטה והדרישה בה מתבררים כמקור מים חיים רלוונטי ופורה מאוד. כדבריו של ביאליק, המים החיים והזורמים, הלחלוחית המרגשת של היצירתיות המתחדשת, כל אלה שייכים לעולמה של האגדה.

 

ובכן, האם תיוותר השמיטה בנוסחיה החדשים בעולמה של האגדה? האם נצליח גם ליישם בפרקטיקה, שהיא לפעמים גם קרה ויבשה כקרח, כדברי ביאליק, את ההלכה הנגזרת ממנה? אחרי הכול, הסכימו כבר חכמים במחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא (במסכת קידושין דף מ, עמ' ב) כשאמרו: "תלמוד גדול שתלמוד מביא לידי מעשה".  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus