כולנו משרתים מנגנוני כוח ושליטה
שנאה.קום
social
facebook whatsup email tweeter
רוחמה וייס //
4.7.10
שנאה.קום
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כולנו משרתים מנגנוני כוח ושליטה

רוחמה וייס על תופעת הטוקבקים כמחאה חברתית

לפני שלוש ביקש ממני אלעד טנא, עורך ynet יהדות, לכתוב טור שבועי על פרשת השבוע. זה היה מפתיע ומשמח: אינני אשת בלוגים, והשימוש העיקרי שאני עושה באינטרנט הוא בגוגל. הייתי רגילה לכתוב טורים בעיתונות המודפסת, אך הרגל זה היה לי לרועץ. בטור המודפס יש מספר מלים ספור עד אימה, הוא לא גמיש ואי אפשר לתקן בו טעויות, תוחלת החיים שלו היא 24 שעות, והחשוב ביותר לענייננו -הקהל שלו (כלומר, שלי) אנונימי.

 

" אני חושבת שהטוקבקים הם גם התפרצות של כאב עמוק וארוך שנים, של ציבורים שקיבלו מהממסד מסר שקולם נספר רק בקלפי. " הטענה כי מבנים חברתיים מבטאים ומחזקים מנגנוני שליטה וכוח עלתה כבר בכתביו של הפילוסוף מישל פוקו. נדמה לי שכותבי טורי הדעות בעיתונים מייצגים בחריפות רבה במיוחד את הקשר בין תפקיד חברתי לשליטה. חשבתם פעם על השם "מדור דעות"? לכל בני האדם בעולם יש דעות, אך רק חלק מזערי מכלל האנושות מוזמן לכתוב את דעותיו באחד השופרות הרשמיים והקולניים של החברה. מי קבע את החוקים? מי יצר את ההיררכיה? את כל זה נוכל לבדוק רק אם נברר את מי משרתת הבחירה הזו.

 

אין מנוס מההבנה שכולנו משרתים מנגנוני כוח ושליטה. לעיתון יש שתי מטרות עיקריות: למכור אג'נדה ולמכור עותקים, ופעמים רבות הן נהפכות לאחת. כותבי מדורי הדעות בעיתון, כמו יתר אנשי המערכת, קיבלו את תפקידם מכיוון שהם מציעים שירות טוב למטרות האלה: הם משמשים כשופר לעולם הערכים של העיתון, או כאופוזיציה מאתגרת ומושכת. לעתים הם מפתיעים ומעוררי מחשבה, והם יודעים לכתוב בסגנון שאנשים אוהבים לקרוא. העסקה פשוטה - אתה נותן כוח ומקבל כוח. אז בואו נודה על האמת: האלימות האמיתית היא של המנגנון. כל קורא מבין בחושיו שבקריאת העיתון הוא מחזק מנגנון שלא ממש רואה אותו.
 

 

התפרצות של כאב עמוק


העיתונות האינטרנטית מנהלת דיאלוג מורכב, חדש ומרגש עם סוגיית הכוח. המערכת בוחרת את כותביה אך כמעט לא את מגיביה. אורך התגובות עולה פעמים רבות על אורכו של הטור. הכותבים הבינו כי טוריהם נמדדים גם על פי מספר התגובות: טור עם רייטינג גבוה הוא פעמים רבות טור שסגנונו קל לקריאה ותכניו קשים לעיכול. כולם מבינים את זה וכולם עובדים לפי זה. הכוח עובר ממערכת מסודרת אל קהילה חסרת גבולות וזהות.

 

אני חושבת שהטוקבקים הם גם התפרצות של כאב עמוק וארוך שנים, של ציבורים שקיבלו מהממסד מסר שקולם נספר רק בקלפי. בעולם האינטרנטי יכול כל אדם לייצר קול. כולם מבינים בדיוק את מה שהבינו תמיד עורכי העיתונים - כתיבה בהירה, חדשנית ופרובוקטיבית גורפת את כל הקופה. רוב האנשים לא מסוגלים לספק את השילוב המורכב הזה, ולכן הם נותרים כמעט רק עם הפרובוקציה.

ובכל זאת, הם בהחלט משמיעים קול. נדמה לי שלפני קיתונות הביקורת, מותר לברך את העולם החדש שמאפשר לכולנו להשמיע קול, ולברך את האנשים שנוטלים יוזמה ומדברים בציבור כשבא להם לדבר בציבור.

 

סוגיית האלימות והמאבק הלא אלים באלימות, מבית מדרשו של מהטמה גנדי וכמה שנים קודם לכן גם מבית מדרשם של רבים מחכמי התלמוד, מעוררת מחשבה רבה ולא תמיד אופטימית על הבחירות של החברה הישראלית, כציבור וכיחידים. הבמה שקבלתי ב-ynet  יהדות היא עבורי כמעט שליחות (ואני לא מאמינה שאני משתמשת במילה הזו). ynet  יהדות איפשרו ואף עודדו, וכך נולד "בית המדרש של הטוקבקים". האינטרנט מאפשר לאנשים רחוקים ללמוד תורה יחד, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו - נשים וגברים, חרדים, חילונים, רפורמים, אורתודוכסים מודרניים ואנשים רבים שאינם מוגדרים - בחברותא.

 

כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לאתר את התופעה ולעודד אותה. כדי לעשות זאת הייתי צריכה להבין את השורשים העמוקים והמוצדקים של האלימות של הטוקבקיסטים (אני לא מצדיקה את התוצרים אבל בהחלט מבינה את המוטיבציה), להבין את חלקנו הגדול באלימות הזו ואת הפוטנציאל הגלום בעולמם של המגיבים.

 

אין בדברי שיר הלל ל"בית המדרש של הטוקבקים". למרות כל הניסיונות, ידם של המגיבים באלימות נמצאת פעמים רבות על העליונה, ואילו מגיבים-שותפים מוותרים ולעתים פורשים. ובכל זאת, בית המדרש יודע גם שעות רבות ויפות של לימוד תורה בין אנשים שלא היו יכולים לעשות זאת בכל מדיה אחרת. עבורי, בית המדרש הוא מקום יקר לאימון בהתמודדות לא אלימה עם אלימות, ואילולי דמסתפינא מציניקנים הייתי מוסיפה ואומרת שזו מצווה. 


ד"ר רוחמה וייס היא משוררת, חוקרת ומרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג'. מנהלת התכנית 'סוגיות חיים' ביבליותרפיה תלמודית

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus