אני יודע שאתם שונאים אותי
שנאה.קום
social
facebook whatsup email tweeter
גדעון לוי //
4.7.10
שנאה.קום
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אני יודע שאתם שונאים אותי

"אני לא כותב כדי לעורר שנאה, אני לא כותב כדי להסית. אני כותב כי זה מה שאני יודע לעשות, ואני יודע לכתוב רק את מה שאני חושב". גדעון לוי יכתוב, אתם תקללו, משחק התפקידים יימשך

gdvn1 האזרח אלקסנדר פ', כך במקור, כנראה תושב חיפה, אם לשפוט על פי חותמת הדואר על המעטפה, עובד או לקוח בנק לאומי, אם לשפוט על פי נייר המכתבים, כתב מכתב. "מתחשק לי מאוד, בתנאי שלא תתלונן, להכניס לך מכות ומשם לקחת אותך לחדר לטיפול נמרץ לחודש לפחות. ואם תהיה אינטפדה (השיבוש במקור) נוספת אחליף לך גם הפרצוף וגם את הסוג בריאות. יש לך פרצוף של מזדיין בתחת, ואני חייב, כן, חייב להחליף לך את הפרופיל. נמושה קומוניסטית שתקבל טיפול יסודי ממני".

 

קראתי, קצת נגעלתי וזרקתי. אני כבר רגיל לכגון אלה. אם פעם הם היו מגיעים טיפין טיפין בדואר, עכשיו זה שיטפון של מילות שנאה בטוקבקים. אם פעם זה היה רק מתושבי המדינה, עכשיו זה מגיע מרחבי העולם כולו – ויהודי ארה"ב הפטריוטים בראשם – בזכות העובדה שמאמריי ב"הארץ" מתורגמים ומופיעים באתר העיתון באנגלית, אתר פופולרי ברחבי העולם.

 

התרגלתי. התרגלתי לקבל תגובות מעין אלה. הטוקבקים לכל מאמר שלי כמעט עוסקים בעיקר בי ולא במה שנכתב במאמרי. לא לגופו של עניין, אלא לגופו של איש - שכותב את האמת המרגיזה שלו. תלי תלים של השמצות אישיות, קללות וניבולי פה, וזה עוד אחרי שעברו עריכה וצנזור מינימלי של עורכי האתר. לפעמים הם אומרים לי: לא ראית כלום. מה שלא פירסמנו נורא עוד יותר. לצד התגובות האלה יש כמובן גם לא מעט תגובות הפוכות, ענייניות, נלהבות, קושרות כתרים, מופרזות לעתים גם הן, פחותות במספרן מתגובות הזעם.

 

טוב שיש כאן חושים סוערים


האמת, אני שמח (כמעט) על כל תגובה. מאמר טוב הוא מאמר שמעורר מחשבה, רגשות, סערה, מעורר גלי גלים כאבן שמושלכת אל מי האפסיים, אפילו רוגז ושנאה. רק לא אדישות, אולי המחלה האנושה ביותר של החברה הישראלית. מאמר טוב הוא זה שמעורר למשהו, והטוקבקים הנסערים הם לי כעדות לא אילמת לכך.

 

" ככל שהתגובה נסערת יותר, כך אני יודע שמשהו בוער מתחת לרגלי המגיבים, משהו המאיים לעלות באש מתחת לשטיח. " לכן אני בעד חופש ביטוי מוחלט בזירת הטוקבקים, ההייד פארק החדש והמרענן של המאה ה-21, מועצת העם הרחבה וההומה. זה קול ההמון, קול העם, לעתים קול מטורפיו ומוטרפיו, אבל גם להם מגיעה במה. מלים לא הורגות, ולכן קשה מאד לפגוע בי במילות שנאה. ככל שהשנאה יוקדת יותר והלשון אלימה יותר, כך אני יודע שנגעתי בעצב רגיש, דלקתי ומזוהם, שמוטב לאווררו. ככל שהתגובה נסערת יותר, כך אני יודע שמשהו בוער מתחת לרגלי המגיבים, משהו המאיים לעלות באש מתחת לשטיח. אני יודע שהמתלהמים והשונאים לא בטוחים לגמרי בצדקתם הקדושה, שאלמלא כן, הם לא היו נסערים כל כך לשמוע דעה הפוכה מזאת שלהם.

 

בחברה כל כך אדישה ושאננה, כמעט נתונה בתרדמת, טוב שיש כאן עדיין חושים סוערים, לא רדומים, לא מתים. כל תגובה, אוהדת או שוטמת, היא נשמת אפה של הכתיבה הפובליציסטית. כל תגובה, אוהדת או שוטמת, מעידה על כך שיש טעם בכתיבה. ברור שנעים לאין שיעור לקבל תגובות אוהדות, אבל מי שרגיש לחום המטבח - אל לו להיכנס אליו. כתיבה שעשויה להצטייר בעיני קוראים רבים כחתרנית, כזאת המבקשת לקעקע קלישאות ולערער אקסיומות לא מוכחות, שמנסה ללכת כנגד הזרם המרכזי של מסע שטיפת המוחות, אולי אפילו לפגוע בכמה פרות קדושות שאין סיבה שיהיו כאלה, גובה מחיר. אני לא כותב כדי להרגיז, אני לא כותב כדי לעורר שנאה, אני לא כותב כדי להסית. אני כותב כי זה מה שאני יודע לעשות, ואני יודע לכתוב רק את מה שאני חושב. לכן הבה נמשיך במשחק התפקידים הזה, כל עוד הוא אפשרי, וגם זה לא מובן מאליו: אני אכתוב, והטוקבקיסטים יגיבו.    


גדעון לוי הוא עיתונאי


מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus